יש מקום נרחב לדיון על מטרות בית הספר ודמות "הבוגר הרצוי" (כפי שמרחיב על כך כאן פרופסור יורם הרפז), אך ברור למדי שאחד מתפקידיו המרכזיים של בית הספר הוא להכין את תלמידיו לחיים. חלק מהותי מהכנה זו היא היכולת להשתלב בעולם התעסוקה, כך שהבוגר של מערכת החינוך יהיה אדם שמסוגל לכלכל את עצמו. ברור שבית הספר אינו "לשכת התעסוקה", אבל בהחלט מוטל עליו לתת לתלמידיו מרחב בחירה מקסימלי בנוגע למקצוע שיבחרו בחייהם.
למעשה, מערכת החינוך לא רק פותחת את האפשרויות, אלא גם מדרגת אותן עבור תלמידיה. אין צורך בזכוכית מגדלת כדי לאתר את מקצועות הלימוד ה"נחשבים" בבית הספר. מגמת מחשבים או "פרחי רפואה" הן מגמות יוקרתיות, בעוד שלימודי ספרות מורחבים נתפסים כהעשרה ותו לא. פרויקטים של משרד החינוך משקיעים משאבים רבים בהגדלת מספר התלמידים הלומדים ל-5 יחידות לימוד במתמטיקה, ובפיתוח "עתודה מדעית טכנולוגית", שמתבטאת בפועל בתוספת שעות למידה בתחומי המדעים והמתמטיקה. החשיבות המיוחסת ללימודי המתמטיקה אינה נובעת מהצורך במתמטיקאים בשוק העבודה, אלא מכך שציון גבוה במתמטיקה הוא תנאי קבלה ללימודים אוניברסיטאיים במקצועות התעסוקה הנחשבים. ספק אם עורך דין, רופא או פסיכולוג יידרשו אי פעם להשתמש בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי במסגרת עבודתם, אבל כדי להגיע לעבודה זו הם חייבם להיות בוגרי 5 יחידות לימוד.
"הנוער העובד או הלומד"
בתי הספר נמדדים על פי אחוז הבוגרים שלהם שיצאו עם תעודת בגרות בידם. אך יותר ויותר תלמידים מסיימים את מערכת החינוך כשמצד אחד תעודת הבגרות שלהם אינה מספיקה ללימודים אקדמיים, ומצד שני שום דבר ממה שהם למדו לא יכול לעזור להם להשתלב בשוק העבודה. בגיל 18, ובדרך כלל רק "אחרי צבא", הם יוצאים אל חייהם הבוגרים, עם ילקוט מלא ספרים ובידיים ריקות. גם תלמידים שסיימו עם תעודת בגרות מיטבית, עלולים לגלות להפתעתם ש"המסלול הבטוח" שלאורו התחנכו: בגרות טובה > לימודים אקדמיים > קריירה מקצועית מכניסה, כבר אינו בטוח כלל במציאות הכלכלית שאליה הם יוצאים.
הדבר מגיע לידי אבסורד בנושא של החינוך המקצועי. בוגר מגמת מכונאות רכב יכול לצאת משערי בית הספר ולהתחיל לעבוד במוסך, בעוד חברו "המשכיל", בוגר מגמת פיזיקה או ביולוגיה, יידרש ללמוד עוד שנים רבות בטרם יוכל להתפרנס בכבוד ממסלול הלימודים שיבחר לו (ועד אז יעבוד כמלצר). ולמרות זאת, התדמית החברתית הנמוכה של מקצועות אלו הובילה לצמצום ניכר של החינוך המקצועי בעשורים האחרונים, וכל ניסיון להחזירם מעורר סערות חברתיות, בדומה לזו שהתרחשה לאחרונה סביב שולחן הממשלה. יתרה מזאת, לא פעם דווקא תלמידים שנפלטו ממערכת חינוך לפני סיום חוק לימודיהם, מגיעים לגיל 25 כשיש בידם מקצוע מעשי ומשכורת מספיקה, ובעיקר הרבה ניסיון מעשי בנוגע להישרדות תעסוקתית, וזאת למרות שלא עברו מסלול הכשרה וליווי מסודר.
"כל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה"
הבעיה המתוארת הולכת ומחריפה, שכן עולם התעסוקה משתנה בקצה מסחרר. מקצועות ותיקים נעלמים ומקצועות חדשים פורחים, וקשה מאד לצפות את הדברים מראש. לפי הדו"ח האחרון של המועצה הלאומית לכלכלה, כשליש מהעובדים יאבדו בתוך כמה שנים את עבודתם. "לא את מקום העבודה שלהם, אלא את העבודה שלהם ממש", כפי שמבאר את הדברים העיתון דה-מרקר.
השינויים בעולם התעסוקה אינם רק בהיבט של המקצועות הנפוצים וסולם הרווחיות, אלא קודם כל בערכי היסוד. אם ב"עולם הישן" עמדו במרכז הבמה ערכים של מומחיות, נאמנות ויציבות, היום שולטים בכיפה הוורסטיליות, הנוכחות האישית והדינמיות. תביטו בתהליך שעברו מסמכי קורות החיים: עד לפני כמה שנים אדם עם תחנות תעסוקתיות רבות וקצרות היה נדחה על הסף בשל חשד לחוסר יציבות, ואילו כיום, אדם שיש לו תחנות תעסוקתיות מעטות וממושכות יידחה לסוף התור בשל חשד לקבעון וחוסר יצירתיות. בקרוב, עצם שליחת מסמך של קורות חיים תהיה סממן של אדם שטרם הפנים את השינויים בעולם התעסוקה.
באופן לא מפתיע, ההמלצה הראשונית של אותו דו"ח מיוחד היא לערוך רפורמה במערכת החינוך (בדומה לעלוקות בימי הביניים, נדמה שרפורמה חינוכית היא תרופה לכל מחלה). גם תוכן ההמלצה לא ממש מפתיע: "כל בוגרי התיכון שלה יחזיקו במיומנויות יסוד – אנגלית, מחשבים, מתמטיקה בעיקר – שיאפשרו להם בעתיד להתמקד בטווח רחב של מקצועות, ולעבור בין מקצועות". אך האם עוד שעות למידה במקצועות אלו יביאו את השינוי המיוחל? האמנם בוגרי מערכת חינוך שכזו יוכלו להתמודד טוב יותר עם שינויים תכופים בעולם שסביבם (כמו למשל, האפשרות שהסינית תכבוש את מקומה של האנגלית)?
למעשה, בית הספר עומד בפני בעיה חריפה הנדמית כבלתי פתירה – עליו להכין את תלמידיו לעולם התעסוקתי שיהיה בעוד 20-30 שנה, בעוד שאין לו מושג כיצד עולם זה יראה בעוד 5 שנים! תחשבו על צוות מתמטיקה שצריך להכין את תלמידיו לבגרות, מבלי שיש לו שום אינדיקציה לגבי השאלות שיופיעו בה…
"לשם שינוי" – המקצוע החשוב ביותר בבית הספר
נראה שבמציאות שמשתנה כל הזמן, הדבר החשוב ביותר שבית הספר צריך ללמד את תלמידיו הוא להתמודד עם שינויים. התמודדות זו כוללת בתוכה כמה מ"מיומנויות המאה ה-21", שמופיעות גם הן בתוך כל מסמך חינוכי שמכבד את עצמו, אך היא גם מיומנות שעומדת בפני עצמה. למעשה, מדובר על תחום תוכן שונה לחלוטין מכל תוכניות הלימודים הקיימות בבית הספר, ודורש עיסוק בשאלות כמו: כיצד מעריכים את ההשלכות הצפויות של שינויים המתרחשים בסביבתי? איך פועלים בסביבה של חוסר ודאות? מהי הדרך הנכונה ביותר עבורי ללמוד את "החומר", שנדרש כדי להצליח בעולם החדש? כיצד אני מנהל את עצמי בתוך תהליך השינוי ולא מתנהל בתוכו? האם אני מסוגל לחזות שינויים גם לפני שהתרחשו? כיצד אני שומר על "עמוד השדרה" הערכי שלי, בעולם שבו ערכים משתנים כל הזמן?
אך עוד לפני שמוסיפים את שיעור "לומדים שינוי" למערכת השעות, הראשונים שצריכים לעסוק בשאלות המתוארות לעיל הם אנשי הצוות בבית הספר. המורים והמנהלים הרי נדרשים בעצמם להתמודד עם השינוי אותו תיארנו, כמו גם עם השינויים שדורש מהם משרד החינוך באמצעות "רפורמות" תכופות. בנקודה זו נמצא כיוון מסוים להתמודדות עם האתגר המונח לפתחנו: היות ובית הספר נדרש לעבור שינויים, זו הזדמנות מצוינת ללמד את התלמידים כיצד מתמודדים עם שינוי!
אם הצוות החינוכי ישקף לתלמידים את תהליכי השינוי שהוא עצמו עובר, ואת הדרך שבה הוא מתמודד איתם, התלמידים ילמדו את השיעור החשוב ביותר לחיים שלהם. כמובן שלשם כך נדרש הצוות להקדיש זמן ללימוד ומבט רפלקטיבי על תהליך השינוי, ולא רק לביצוע שלו בצורה מיטבית. בית ספר שבו תלמידים רואים ומבינים כיצד המורים שלהם הופכים תהליך שינוי מאיום להזדמנות – הוא זה שיכין את תלמידיו בצורה הטובה ביותר לעולם התעסוקתי שצפוי להם.
אפשר לחשוב 
אני חייב להודות שהכותרת של המאמר הלחיצה אותי. אולי זה מה שגרם לי לקרוא אותו עד הסוף 🙂
אז תחילה, אני שמח לדעת שהמסקנה היא כי אין כל כוונה למערכת החינוך ללמד את המקצוע הבא. והיום זה אפילו נשמע יותר ויותר מופרך.
יחד עם זאת, עולות שאלות בסיס להנחה שלך. איך מורה שתקוע במערכת 20 שנים יכול ללמד את התלמיד שלו על תהליכי השינוי? איך מרצים דגולים במכללות להוראה מצליחים להרצות שעה וחצי על איך לא להרצות בכיתה יותר מעשר דקות?
התלונות של המורים בתקופה האחרונה נשמעות כך: מספרים לנו על "למידה משמעותית" ולא אומרים לנו איך לעשות את זה. נותנים לנו פתאום מטרות חדשות ולא מדריכים אותנו בדיוק מה לעשות בכיתה. אומרים לנו ללמד בלי מבחנים אבל לא מספקים לנו תכניות לימודים מפורטות מספיק. למורים האלה וכמובן גם למנהלים ולמפקחים שמשמיעים את זעקות השבר מהשטח יהיה קשה מאוד לעבור את השינוי ובטח לא ללמד את התלמידים שלהם על שינוי. שינוי לא נעשה ממגדל השן. שינוי נעשה ברמת הפרט תחילה והוא הולך ומשפיע כלפי מעלה.
אני כן מצפה מהמורה הבודד, מצוותי המקצוע ומפורום רכזי מקצועות וחינוך בבתי הספר לשבת ולברר מה צריך לקרות אצלם על מנת להביא את הבוגר להצבת יעדים, לקביעת מטרות וללקיחת אחריות על הקהילה שלו ועל עצמו. כזה יקרה כבר לא תהיה רלוונטיות לתעודת הבגרות המושלמת למקצוע הנחשק באוניברסיטה, אלא תהיה הבגרות הנחשקת להצמחת חיים בעלי ערך ומשמעות.
יניב שלום,
תודה רבה על התגובה המפורטת.
מסכים עם כל מילה שלך, והקולות שהבאת מן השטח נוגעים בדיוק בנקודה זו.
כדי שמורים יוכלו להוביל תהליכים חינוכיים כלשהם, הם חייבים לעבור את התהליכים הללו בעצמם,
וזה לא מספיק "לתת להם הנחיות מפורטות".
בהקשר הנדון, בתי ספר עוברים את תהליכי השינוי, לפעמים בעל כרחם,
אבל נדמה שלא משקיעים מספיק משאבים בתיעוד ולמידה מתוך תהליך השינוי עצמו,
וזה הכיוון שהצעתי בדברים.
תודה!
חזק ביותר! "יאבדו את עבודתם" (ולא את מקום העבודה)- הגדרה מדויקת למציאות המשתנה כ"כ. "הצריף של אריקה (ז"ל)" נראה לי מתאים גם פה.. https://www.youtube.com/watch?v=9Cay8zBBZPs
מיכל,
תודה על הקישור לסרטון הקצר והקולע.
כפי שהרחבתי בדברים, אני חושב שמעבר לחשיבות של הרב-גוניות והיצירתיות,
צריך להקדיש זמן ומחשבה גם ללמידה של עצם היכולת להשתנות ולהתאים את עצמך למציאות המתחדשת.
בתור מורה מנוסה, איך אפשר לעשות את זה בשיעורי מתמטיקה?
שלום חובב, עברו הרבה מים (ואפילו שלג) עד שהזדמן לי להגיב.
כתבת לעיל: עיסוק בשאלות כמו: כיצד מעריכים את ההשלכות הצפויות של שינויים המתרחשים בסביבתי? איך פועלים בסביבה של חוסר ודאות? מהי הדרך הנכונה ביותר עבורי ללמוד את "החומר", שנדרש כדי להצליח בעולם החדש? כיצד אני מנהל את עצמי בתוך תהליך השינוי ולא מתנהל בתוכו?..
שיעורי מתמטיקה מזמנים עיסוק בשאלות הללו, אם רק יתנו לכך הזדמנות (המורים). דוגמאות: למידה מבוססת פרויקטים או למידה שבסופה פרויקט מקדמות את התלמיד בשלל מיומנויות המאה ה-21. שיעורים בסגנון "השיעור היפני", פעילויות חקר.. פתיחות מאתגרות של שיעורים שבעקבותיהן יכולים להתפתח תרשימי זרימה מסועפים להמשך השיעור בניהולם של התלמידים. ועוד ועוד
במתמטיקה בשונה ממדעים, למשל, "הכל ידוע מראש (אבל נשכח מהלב)"- המבנה שלה לוגי תחום ומנוסח היטב ללא פרצות (אם היו, תוקנו מיד ולא דרכו יום אחד במקדש המתמטיקה) מימים ימימה, ולכאורה אין לתלמיד ניסויים לבצע ולהסיק מהם, אלא רק ללמוד ולשנן את מה שכבר גילו אחרים. אז לא, התפיסה הזו חייבת להשתנות כדי להעניק לתלמיד חוויית למידה משמעותית, משכנעת ומתקבלת על הדעת. מותר לנו להיכנס לנעלי המתמטיקאים ולעבור את ההתמודדות של מציאת פתרון לבעיה גדולה, או לפחות ללמוד את השתלשלות הפתרון- הדרך לנוסחה שנקבעה בסופו של דבר. למידה כזו תחנך לסבלנות, התמודדות עם קשיים-שינויים-לא נודע, התוודעות ליופיה של המתמטיקה, אמון בנלמד ובחכמה, וכמובן תחזק את הזיכרון ושימור הידע.
מרתק
שלום חובב,
הפוסט מעניין וחשוב,
אבל…. בניגוד לתיכון, שבו אכן לומדים לקראת בגרות ולומדים מקצועות "נחשבים", בחטיבת הביניים, אנו יכולים לעצור את המרוץ. ליצוק משמעות אחרת ללמידה. לעורר סקרנות, לחנך באמת, לא בציניות – לדרכי עבודה והתנהלות ב בעולם העבודה של המאה ה – 21. די אם נדגיש את הלמידה השיתופית – על-פני מבחנים יחידנים…. ברור שכל מה שכתבת – נכון וגם ידוע, בבחינת "אין חדש תחת השמש". בארותה כתבה מענייינת נכתב, כי אחד המקצועות שלא יעברו מן העולם הוא: ההוראה!!!!! ברור….. זה ה"בייביסיטר הלאומי החינמי….". אשר על-כן, כמורה ותיקה, כבר הבנתי לפני שנים רבות, כי "כף רגלי לא תדרוך בתיכון" ולא תהיה שותפה במכונת הייצור של הכנה לבחינות. בחטיבת הביניים, הילדים בוגרים דיים כדי לעסוק בתכנים ברמה אקדמית יפה מחד גיסא, ועדיין אינם חייבים בכתיבת בחינות בגרות מאידך גיסא. אשר על-כן, יכול גם המורה, העובר עצמו תהליכי שינוי כפי שציינת (המעבר לשילוב התקשוב בהוראה….) – להינות והשקיע בחינוך דור המחר ולא רק בהעברת תכנים.
ועוד הערה קטנה: המורים לביולוגיה מקוננים בפני כי גם עליהם "להספיק" חומר ולכן אינם פנויים "לבזבז זמן" ולאפשר לתלמידים חוויית למידה אחרת המבוססת על חקר או למידה שיתופית כזו או אחרת במחשב….
רותי בן-ישי
רותי שלום,
תודה על ההערה הנרחבת.
הצבעת בדברייך על המחיר של המבחנים החיצוניים, ואני ממליץ בהקשר זה לקרוא את הספר של ענת זוהר "ציונים זה לא הכל".
החלוקה שאת מתארת בין חטיבה עליונה לחטיבת בינים נראית לי דיכוטומית מדי. מהניסיון שלי, לא כל המורים בחטיבות הביניים משתמשים בחופש היחסי שיש להם, ולמעשה רבים מהם נכנעים גם כן ל"הוראה מכוונת מיצב", ומתן יחס מועדף למקצועות שנמצאים במוקד הבחינה.
כפי שהרחבתי בפוסט עצמו, מעבר לנושא של למידה פעילה, הנושא של התמודדות עם שינויים הוא נושא נפרד שצריך לחשוב כיצד להכין את התלמידים ואת המורים לעולם שמשתנה כל הזמן.
כמורה ותיקה בתיכון , המירוץ לא נגמר. וכל הרפורמות ה"דגולות" בעברנו במשך שנים לא ישנו דבר !!
כל עוד לא יהיה שינוי החל מבית הספר היסודי. למידה משמעותית, למידת חקר – כולן מילים נהדרות אך התלמיד צריך להחשף להן החל מכיתה א. איך אפשר לקחת תלמיד כיתה י' – החייב על פי התכנית ללמוד 30% מהחומר כלמידת חקר כאשר לימוד הפרדיגמה הזו (PBL למינהם) לוקחת זמן, המורה צריך ללמוד בעצמו איך לנהל/לעקוב/לעזור קבוצות חקר ( בכיתות היום – כ- 10 קבוצות לכיתה ) .
נכון, השוק משתנה, ובהרבה מקרים מערכת החינוך היא "בייבי סיטר הלאומי" .
איך אני רואה את המערכת ? לימודי בסיס (עברית,מתמטיקה,שפה זרה) וכל שאר המקצועות ילמדו כיחידות המשלבות לימוד עצמי/חקר . כך תלמיד ידע איך ללמוד לבד נושא הקרוב למה שכבר למד, איך להרחיב ידיעותיו.
אוטופיה ? אולי. אך כל עוד המערכת לא עוזרת למורים הנמצאים בה או מכינה מורים במכללות להוראה ללמד בדרך הזו – לא יהיה שינוי.
דיתה שלום,
תודה על תגובתך.
אכן נדרש שינוי מהיסוד, ואין להסתפק בשינויים קוסמטיים המתמצים בכיתה זו או אחרת (כפי שהרחבתי כאן)
הכיוון שהצעת הוא גם זה שמופיע בדו"ח של המועצה לכלכלה. אם כל תלמיד ידע לחקור דברים בעצמו, זה בהחלט יסייע לו בעולם שמשתנה כל הזמן, אבל אני לא מעריך שזה יספיק. נדרש עוד סל שלם של תכונות: מודעות עצמית, תקשורת בין אישית, חשיבה יצירתית, ובית הספר צריך למצוא את הדרך לפתח תכונות אלו אצל תלמידיו, וכמובן קודם כל אצל מוריו.
מראש, אני יודעת שאני מגיבה כמה חודשים אחרי…..למרות זאת, ברצוני לומר לך, שאת כל כך צודקת. אני מורה לאנגלית עושה הסבה ופותחת בפני התלמידים רעיונות אחרים , מיומנויות ה-21 ! לצערי , היכן שאני נמצאת זה לא מתקבל, אם זאת התלמידים מגיבים בחיוב, שאני מביאה משהו אחר. דיבורים מלמעלה מצד אחד ושטח מצד שני. המערכת מטיפה לעשות , ואני מסכימה…תלמדו אותי איך!? אני מוכנה לנסות ולהתנסות. אני מקווה שבהמשך דרכי אצליח להגשים חלק מהאוטופיה שאת מדברת עליה.
סוזן
המאמר שנכתב מביע בעיני רעיון ראשון במעלה. עוד לפני שקראתי אותו הרהרתי רבות בנושא זה של עולם ערכי תעסוקתי לימודי בין אישי וכל תחום אפשרי שמשתנה כל הזמן. והאמת שבעיני, כפי שנכתב במ אמר, גם אנחנו כבוגרים לא יודעים כיצד להתמודד עם העולם המשתנה הזה ועם ההתמודדויות הרבות והמאתגרות שבו. ולכן אני לגמרי מסכימה שבראש ובראשונה מי שנכון שיעבור תהליך של הבנת המציאות, פריקת הקשיים וחשיבה קדימה אלה המורים עצמם.,
נועה שלום ותודה על הדברים,
יש לך רעיונות כיצד ניתן לעשות זאת?
פינגבאק: עבודות חקר: – איך להצליח בלי בגרות