כל מי שעוסק בהדרכות והשתלמויות למורים רגיל לשמוע את המשפט הזה. לא משנה אם הרעיון שעלה לדיון הוא עבודה בקבוצות, כתיבת עבודות חקר, שילוב אומנויות לחימה או שימוש באמצעי מתוקשב, התגובה תמיד מתחילה במילים "זה רעיון יפה, אבל…". המשך המשפט יכול להיות "אבל זה לא מתאים למקצוע/ גיל/ אוכלוסיה שאני מלמד", כשאחת הגרסאות הנפוצות היא זו שבכותרת. ההיגיון של המשפט מאד ברור, וקשה להתווכח איתו: אם התלמידים לא יודעים לעשות משהו – אין טעם לומר להם לעשות את זה, כי זה לא ישיג את התוצאה הנדרשת אלא רק יתסכל אותם.

לסיכומו של ענין

ניקח לדוגמא את נושא הסיכומים. נדיר למצוא תלמידים שיודעים לסכם שיעור. רובם מחכים בסבלנות (או שלא…) שהמורה יסכם עבורם את הנלמד על הלוח ואז מעתיקים למחברת (או מצלמים…), ומיעוטם כותבים כל מילה שהמורה אמר. שתי ההתנהגויות הללו אינן קשורות למיומנות של סיכום, אלא הן צורות שונות של העתקה.

אני מקווה ומניח שרוב המורים היו רוצים שהתלמידים שלהם ידעו לסכם בעצמם את הנלמד. אז למה הם בכל זאת מסכמים את החומר על הלוח? למה הם לא אומרים לתלמידים "סכמו בעצמכם את השיעור"? נכון מאד, פשוט מפני שהתלמידים לא יודעים לעשות את זה… ובאופן מפתיע, הטענה הזו נשארת בתוקפה מכיתה א' ועד סוף י"ב. מי שמלמד במוסדות אקדמיים יודע שזה לא משתפר עם הגיל, ואפילו מורים מתקשים לא פעם לסכם כראוי, במיוחד אם זה לא בתחום הדעת שלהם.

כדי שתלמידים ילמדו לסכם, צריך ללמד אותם לעשות זאת, ובעיקר לתרגל איתם. זה לא מספיק שבשיעור לשון והבעה המורה תלמד איך כותבים חיבור, כי התרגול חייב להיות גם מחוץ לגבולות של שיעור לשון. רק אם כל מורה יקדיש חלק מזמן השיעור לכתיבת סיכום על ידי התלמידים, ודאי אם התלמידים ישוו ביניהם סיכומים שונים של אותו שיעור ויזהו את המאפיינים של סיכום טוב – המיומנות של התלמידים תלך ותשתפר.

אבל למהלך הזה יש תג מחיר יקר – ראשית, זה דורש להקצות "זמן שיעור" לטובת הענין, ולכל מורה קשה מאד לוותר על מצרך נדיר זה. מעבר לכך, ברור שבשלבים הראשונים של התהליך הסיכומים של תלמידים לא יהיו ברמת הכתיבה הנדרשת, מה שעלול לגרום לטעויות בהבנה ובזכירה של החומר הנלמד.

לחצֵי הזמן וההספק דוחפים אותנו לבחור ב"דרך קצרה שהיא ארוכה", ולהכתיב לתלמיד מה הוא היה אמור ללמוד מהשיעור.

האלטרנטיבה היא לבחור ב"דרך ארוכה שהיא קצרה", שהרווחים הגדולים שלה יתגלו בהמשך הדרך – גידול במוטיבציה ובמעורבות של התלמידים, אפקטיביות גדולה יותר של תהליך הלמידה עצמו, ומעבר לחומר הנלמד, התלמידים יפנימו מיומנות חשובה לחיים.

אחרי הכל, האם אין זה מתפקידיו המרכזיים של בית הספר – ללמד את התלמידים מיומנויות חדשות?

האם תלמידים יודעים לאתר מידע רלוונטי ברשת?

דוגמא נוספת ניתן לראות בדיון שהתעורר בעקבות הצעתי לתת לתלמידים לאתר בעצמם את המידע כהכנה לשיעור, וזאת על מנת להקדיש את השיעור למשימות מתקדמות של הבניית ידע. לשמחתי, יורם אורעד – המנהל הפדגוגי של "שלובים" (רשת חברתית של מורים), התייחס לדברים במאמרון מצוין משלו, ובין השאר הוא כותב שם כך:

יחיאלי מציע שכדאי לעבור למצב שבו התלמידים מאתרים בעצמם את הידע ולומדים אותו אולם האם זוהי באמת אפשרות מעשית פשוט לשלוח את התלמידים להשגת מידע בעצמם, ולהביאו ללא כל הכוונה לגבי מהות המידע? ומעבר לכך – האם כיוון כזה מתאים לכל התלמידים? לא בהכרח. לדעתי, תלמידים רבים, אולי אף רובם, יתקשו לעשות זאת, או שהפירות שהם יביאו יהיו בדמותו של מידע בלתי רלוונטי או טריוויאלי. כדי לממש כיוון זה בצורה ראויה יש צורך בהנחיה מתאימה ובאסטרטגיות מתאימות שיעלו לדיון ביחד עם התלמידים, עוד לפני שליחתם לחיפוש כזה. גם לאחר מכן יהיה צורך בליווי ובסיוע רבים.

אני מזדהה לגמרי עם הערכת המציאות המתוארת כאן – סביר להניח שהתלמידים "יתקשו לעשות זאת", ושהתוצאות הראשוניות יהיו שטחיות, לא אמינות ומאד דומות. אולם בנוגע למסקנה האופרטיבית מן הדברים, אבקש להציע זוית מבט חלופית: ניתן להתייחס למחיר האפשרי של גישה פדגוגית זו – "יהיה צורך בליווי ובסיוע רבים", כאל הרווח הגדול שלה – "יש צורך בהנחיה מתאימה ובאסטרטגיות מתאימות שיעלו לדיון ביחד עם התלמידים".

כלומר, אם התלמידים יאספו בעצמם את המידע, ותהליך האיסוף עצמו יזכה להתייחסות בכיתה, הרי שמעבר לחומר הנלמד, התלמידים ילמדו לאתר ולמיין מידע. אין חולק על כך שזוהי אחת המיומנויות החשובות ביותר בעידן מהפכת המידע שבו אנו נמצאים. יתכן שבשלב ראשון יש מעט מאד תלמידים שמתאימים למשימה מעין זו, אבל בוודאי זה לא ישתפר באופן ספונטני, ולכן חשוב להכניס שימוש במיומנויות אלו כחלק משגרת הלמידה ללא הבדלי גיל, מקצוע או אוכלוסיה.

לדוגמא, המורה להיסטוריה מבקשת מהתלמידים למצוא ולהביא לכיתה סיפור על חיי היהודים בגטו. באופן לא מפתיע כל התלמידים הביאו את אותם 2-3 סיפורים מגטו ורשה, פשוט מפני שאלו הן התוצאות הראשונות בגוגל. האם המטלה נכשלה? ממש לא, בשיעור אפשר לעסוק בשאלה – מדוע כל התוצאות הראשונות בגוגל קשורות לגטו ורשה? זו כבר ממש הזמנה לחשיבה מסדר גבוה, לעיסוק במושגים מעמיקים כמו עיצוב זכרון היסטורי ועוד. כיוון התפתחות נוסף של תרגיל ההכנה הוא לעסוק בשאלת המחיר של הישענות יתר על חיפוש בגוגל, והצגת אלטרנטיבות אפשריות לאיתור מידע רלוונטי. המשימה לשיעור הבא יכולה להיות שכל אחד יביא סיפור שאין שום סיכוי שמישהו אחר יביא אותו…

למידת מיומנויות – תוך כדי תנועה

כפי שניתן לראות בדוגמא זו, יש נקודה נוספת שאני מבקש להציב לידה סימן שאלה – הקביעה שמיומנויות אלו צריכות להילמד "לפני שליחתם לחיפוש זה". מיומנויות נלמדות בצורה מיטבית תוך כדי תהליך הלמידה, באופן אותנטי סביב התכנים הנלמדים, ובתנאי שמקדישים זמן לעיבוד ומבט רפלקטיבי על התהליך. הקדשת שיעור נפרד ללימוד מיומנויות גורמת לא פעם לכך שהמיומנויות הנלמדות נשארות בתחומי אותו שיעור מיוחד, ואינן מפעפעות אל שאר התחומים הנלמדים. בדומה לחבורה המופלאה שצעדה אל הקוסם מארץ עוץ, גם התלמידים שלנו יכולים לגלות שאת מה שהם רוצים לדעת לעשות – הם כבר מצאו תוך כדי הליכה אל היעד, בלי הקדמות מיוחדות.

ייתכן שחלק מהמורים והמנהלים שקוראים פוסט זה אומרים לעצמם "רק זה חסר לי, מרוב מיומנויות שאני צריך להקנות אני כבר לא רואה את עצמי…" אין ספק שהניסיון לתפוס מרובה, מביא ל"לא תפסת", ולכן יש צורך למקד את הדברים ולהציב יעדים ברורים. על שיטה בדוקה להתמקד במיומנות מסוימת כיעד בית ספרי נכתוב בהזדמנות אחרת, בינתיים קחו לעצמכם כמשימה לסכם את הדברים במשפט אחד…