חלק מעבודתו של המורה היא התמודדות עם אירועים שבהם תלמידים פועלים בצורה שאינה הולמת. העמידה מול תלמיד או קבוצת תלמידים בתנועה של האשמה, יוצרת סיטואציה לא פשוטה, שלא פעם מותירה תחושה שלילית אצל שני הצדדים. מסתבר שאלוהים בכבודו ובעצמו מתמודד עם בעיה דומה, בבואו לשפוט את בני האדם במהלך ראש השנה…

בשנים האחרונות, מדי ראש השנה, אני שב ומתבונן בקטע אחד מופלא מתורתו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה א', י"ד) שיש לו משמעויות אישיות, רוחניות וחינוכיות רבות:

כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ זֶה בְּחִינַת ראשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפּט אֶת חֲבֵרוֹ, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלקִים הוּא" כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַך לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפּט אֶת הָאָדָם.

ראש השנה אינו רק חג החל פעם בשנה. בכל סיטואציה שבה אדם שופט אדם אחר, בכל שיחת משמעת או ישיבה פדגוגית, יש ממד מסוים ("בחינת") של ראש השנה. כבר בפתיחת דבריו קובע רבי נחמן שמדובר בפעולה יומרנית, שבאופן עקרוני מותרת רק לאלוהים בכבודו ובעצמו, ומדוע?

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְך עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ", וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁ"הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ", וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם. כִּי הוּא יִתְבָּרַך בַּעַל הָרַחֲמִים וּבְוַדַּאי הוּא מְקַיֵּם בָּנוּ "הֲוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת".

הסמכות של האל לשפוט את האדם אינה מכוח העובדה שהוא "כל-יודע", וביכולתו לדעת את הפרטים המדויקים בנוגע לכל נשפט וכל מעשה. גם לא מכוח העובדה שהוא חף מכל פגם מוסרי, ויכול לעמוד בקריטריון המחמיר של "קשוט עצמך תחילה". לפי רבי נחמן, אלוהים ראוי לשפוט את האדם דווקא בשל היכולת שלו להבין לעומק את מקומו של כל אדם, ומעבר לכך – להכיל אותו.

המילים "עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ", מתפרשות כאן באופן הפוך מהמקובל: אין כאן דרישה לשים את האישיות של השופט בתוך תמונת המצב של הנשפט (פירוש ברטנורא: "אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל"), אלא תביעה מהשופט להזדהות באופן מלא עם אישיותו של הנשפט, לראות את הדברים מנקודת מבטו, ורק אז להפעיל שיפוט. אלוהים הוא "בעל הרחמים", ולכל אחד מאיתנו יש אצלו מקום (ברחם), כך שהשיפוט אינו נעשה כביקורת מבחוץ אלא כמבט פנימי נוקב (מעין מה שהובא בשם רבי נחמן כאן).

מכאן הוא ממשיך ומגיע לנקודת החידוש העיקרית:

וְאָנוּ רוֹאִין רַחֲמָנוּתוֹ בַּמֶּה שֶׁקָּבַע לָנוּ ראשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין, בְּראשׁ חֹדֶשׁ. כִּי זֶה הוּא חֶסֶד גָּדוֹל, כִּי אֵיך הָיִינוּ מְרִימִין פָּנֵינוּ לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך? עַל כֵּן עָשָׂה עִמָּנוּ חֶסֶד וְקָבַע יוֹם הַדִּין ראשׁ הַשָּׁנָה בְּראשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאָז כִּבְיָכוֹל הוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה בִּבְחִינַת: "הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה", הַנֶּאֱמָר בְּראשׁ חֹדֶשׁ.

הדברים מבוססים על מוטיב מדרשי מפורסם, ולפיו קרבן החטאת המוקרב בכל ראש חודש, נועד לכפר על כך שאלוהים פגע בירח, וגרם לו להיות שולי ביחס לשמש. רבי נחמן טוען שיום הדין העולמי, שבו אלוהים יושב על כסא כבודו ושופט את כל בני האדם, נקבע דווקא בראש חודש, כיוון שבכך מבקש אלוהים לומר לבני האדם שלא יבהלו מבקשת הכפרה, שהרי גם הוא עצמו מבקש כפרה. אין כאן רק דוגמא אישית, אלא נקודת הזדהות עמוקה, כפי שהוא מרחיב בהמשך דבריו:

וְעַל כֵּן אֵין לָנוּ בּוּשָׁה בַּיּוֹם הַדִּין לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה, מֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ אָז כַּפָּרָה כַּנַּ"ל. גַּם עַל יְדֵי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בָּא לִידֵי זֶה שֶׁיִּצְטָרֵך לוֹמַר: הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, הַיְנוּ שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁהֻצְרַך לְהִתְחָרֵט עָלָיו וְלוֹמַר: הָבִיאוּ עָלַי וְכוּ', עַל כֵּן אֵין לָנוּ בּוּשָׁה לָבוֹא לְפָנָיו בַּחֲטָאֵינוּ לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם כַּפָּרָה וּלְהִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם, כִּי גַּם הוּא יִתְבָּרַך עָשָׂה דָּבָר שֶׁהֻצְרַך לְהִתְחָרֵט עָלָיו כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁאָנוּ רוֹאִין גּדֶל רַחֲמָנוּת שֶׁלּוֹ עַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך רָאוּי לָדוּן אֶת הָעוֹלָם.

נדמה כי לולי הדברים נכתבו במפורש, קשה היה לייחס אותם להוגה דעות דתי. רבי נחמן שם את הדגש לא על בקשת הכפרה, אלא על עצם העובדה שאלוהים נדרש לבקש כפרה, המבהירה שגם הוא "עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו", וממילא אין צורך להתבייש בעובדה שאנו עומדים לפניו מלאי עוונות. עמידה מול שופט שהוא חף מכל רבב מציבה קושי פסיכולוגי עצום, ולכן אלוהים עושה כל מאמץ לאפשר לאדם להרגיש בנוח בסיטואציה הקשה של יום הדין, גם במחיר של פגיעה בתדמיתו כאלוהים. במציאות העיתונאית של ימינו, נעשה מאמץ מיוחד לחשוף את כשלונות העבר של אנשים מסוימים, על מנת למנוע מהם לתפוס עמדה שיפוטית זו או אחרת. ואילו כאן, את התחקיר המיוחד מציב השופט בעצמו בחדר הכניסה לאולם המשפט, על מנת שהנידונים יבינו עד כמה הוא מבין אותם.

ואיפה כל זה נוגע לחינוך? כמחנך ומורה התאמצתי לא פעם להסתיר את חולשותי ופגמי מפני תלמידי. באופן לא מפתיע גם הם נקטו באותה מידה, והתאמצו ככל יכולתם להסתיר את טעויותיהם, מה שיצר את תחושת "החתול והעכבר". במקרים מסוימים שפטתי את תלמידי לחומרה, למרות שהייתי נגוע בעצמי במעשים הללו כתלמיד ואף כמבוגר (עמידה בזמנים…).

תורה זו של רבי נחמן מלמדת כי תפקידו של המחנך אינו רק להוות "דוגמא אישית" במובן של מודל ערכי ומוסרי, אלא גם כמודל של אדם שלומד מהטעויות שלו ופועל לתקנן. באותם מקרים שבהם הודיתי בפני תלמיד או אף בפני הכיתה כולה על טעויותי ועל החלטות שגויות – יצרתי אפקט חינוכי בעל השפעה לאורך זמן.

"שנה עברה, שנה באה…"

בימים אלו חוגג הבלוג שנה להיווסדו. מספר הצפיות, המנויים והתגובות, עלה על כל הציפיות, וזה מרגש כל פעם מחדש – תודה!

וגם בקשה קטנה: אם הדברים נגעו בכם או השפיעו בצורה כלשהי על עבודתכם – אשמח אם תגיבו, באופן פומבי או אישי, וכן אם תזמינו אנשים נוספים להצטרף למעגל הקוראים והמנויים.

שתהיה לכולנו שנה פוריה בכל המישורים!

פוסטים נוספים בסדרת "רבי נחמן בכיתה":

משיחת משמעת לשיח משמעותי

"מעשה בשני ציירים" והערכה חלופית