"בשנת הלימודים הבאה נקדם בבית ספרנו למידה משמעותית" – האם זה יעד טוב? האם גם בבית ספרך הוצב יעד מעין זה? האם זהו מס שפתיים כלפי רפורמת "ישראל עולה כיתה", או תחילתו של שינוי אמיתי בבית הספר?

בפוסט הקודם עמדנו על החשיבות של הצבת יעדים בית ספריים, ועל הקשיים הכרוכים בכך, ובפוסט הנוכחי נציג כמה עקרונות וטיפים להצבת יעד אפקטיבי (פרסום הפוסט הזה התעכב לא מעט, בשל תרומתי הצנועה למבצע "צוק איתן", שגם לגביו שאלת המטרות והיעדים עודנה פתוחה):

1. עקרון ה-waze

בעולם האימון והייעוץ הארגוני נפוץ מודל S.M.A.R.T, שזכה לתרגום ישיר כך שיעד טוב הוא ספציפי, מדיד, אפשרי, רלוונטי ותחום בזמן (הצגה ברורה ומפוכחת של המודל ניתן לקרוא כאן). בהתאמה למערכת חינוך אפשר לפשט את הדברים, ולהיעזר ב"waze":

אם בתום שנת הלימודים הקרובה לא נוכל לומר "הגענו אל היעד", סימן הוא שלא הגדרנו יעד, אלא לפנינו מטרה בתחפושת. "קידום למידה משמעותית", "פיתוח אקלים מיטבי", "שיפור התפתחות מקצועית" ודומיהן, הן מטרות שבית הספר שואף לפעול למימושן מדי שנה, ואותן יש לפרוט ליעדים עבור שנת הלימודים הקרובה.

עקרון זה אפשר לכנות גם עקרון ה-V: האם קיימת אפשרות עקרונית לסמן V על היעד בסוף השנה, ולעבור ליעד הבא? כפי שראינו בפוסט הקודם, היעדים של משרד החינוך לא ממש תואמים להגדרה זו, ובתי ספר שירצו לקדם את היעדים הללו יצטרכו לתרגם אותם לשפה מתאימה. איך לדוגמא ניתן להמיר את "הבנייה משותפת של תפיסה פדגוגית" ליעד בר-השגה?

2. עקרון הקומיקס

בקומיקס מוצלח ניתן להבין היטב את המתרחש על בסיס הציורים, גם ללא הבנת השפה שבה הוא כתוב. בצורה דומה, יעד מוצלח הוא כזה שניתן לראות את התממשותו, מבלי צורך בהסברים והבהרות. איך ניתן לראות "תפיסה פדגוגית משותפת"? במה זה בא לידי ביטוי? בהשתלמות מרכזית שבה נוכחים כל הצוות, בעבודה משותפת של צוותי מקצוע, בצפייה הדדית של מורים זה בזה, וכדומה. אם כן, בית ספר יכול להציב כיעד ש"צוותי המקצוע ייפגשו אחת לשבועיים לבנייה משותפת של מערכי שיעור" או ש"כל מורה יצפה בשיעור של עמיתו אחת לחודש, ויעריך אותו על פי המחוון המשותף שבנינו". זה אולי קצת פחות מרשים, אבל זה הרבה יותר ישים, וזה מה שבאמת חשוב.

בצורה דומה יש לפעול כלפי היעד "קידום הישגים לימודיים בדגש על פיתוח תפקודי לומד המותאמים למאה ה-21" – לתאר אותו כהתנהגות קונקרטית וקבועה של מורים ותלמידים, שניתן להעריך באופן ברור האם ועד כמה היא מתקיימת כשגרה בבית הספר. הערכה זו תסייע לנו לבחון במהלך השנה עד כמה אנחנו מתקרבים אל היעד שהצבנו.

3. עקרון ה-WOW

במפעל או ארגון ניתן להסתפק בכך שהיעד יהיה בר-השגה ("הגדלת הרווחים/ המכירות/ מספר הלקוחות ב-%X בתוך Y חודשים"), על מנת לבחון את מידת ההתקדמות אליו. אך בית ספר אינו מפעל, והעובדים בו אינם מתעניינים רק ב"תשומות" הניתנות להם וב"תפוקות" הנדרשות מהם. מעבר לצורך האנושי במשכורת, מורים ואנשי צוות מונעים גם מהרצון להשפיע ומאהבת החינוך. מטרתו של היעד הבית ספרי היא למקד את העשייה של אנשי הצוות, אך גם לחבר אותם אל תחושת השליחות האישית שלהם. זאת המשמעות של עקרון ה-WOW: כאשר נכריז על היעד השנתי בפני קהל המורים ואנשי הצוות האם הם יתלהבו ממנו?

"העלאת אחוז הבגרויות ב-%X" הוא יעד בר-השגה, אך הניסוח ה'מפעלי' שלו אינו מעורר השראה. למעשה, עצם ההצטמצמות ליעד מסוים, עלולה לתת את התחושה שהיעד הנבחר הוא חזות הכל, ולהשכיח את המטרה הגדולה שאותה הוא נועד לקדם. כדי להימנע מכך, חשוב לחבר את היעד הנבחר אל המטרה שאותה הוא נועד לקדם. לדוגמא, "כל אחד מתלמידי בית הספר יציג בפני חבריו פרויקט לימודי אישי, תוך שימוש באמצעי תצוגה מתוקשבים, כך שהתלמידים יפתחו תפקודי לומד המותאמים למאה ה-21". האם זה מעורר השראה? תלוי באוכלוסית בית הספר ובמגוון משתנים נוספים, אבל אם זה לא מעורר השראה – אל תציבו את זה כיעד המרכזי שלכם.

"סוד הצמצום"

הגדרת יעדים ברי-השגה היא תנאי הכרחי להשגתם, ומתוך הגדרה זו אפשר לגזור את רשימת הפעולות הנדרשות, לחלק תפקידים ותחומי אחריות, ולעצב לוחות זמנים לביצוע. אולם לפני שיוצאים לדרך, מומלץ להיזהר ממלכודת נוספת – "גם וגם וגם". בית ספר הוא ארגון מורכב שפועל במגוון תחומים, ובכל תחום יש מספר מטרות ויעדים. אך הצבת כמות גדולה של יעדים, ללא הגדרה ברורה של סדרי עדיפויות, היא מתכון כמעט ודאי לכך שאף אחד מהיעדים לא יושג באופן מלא. "בראש סדר היום" לא יכולים להיות מספר דברים בו-זמנית, שכן משאבי בית הספר מוגבלים, ולכן יש לתעדף באופן ברור איזה יעד הוא הראשון במעלה. הסתערות על מספר גדול של יעדים במקביל, גורמת לבזבוז אנרגיה, היות ולגבי כל אחד מהיעדים תהיה התקדמות כלשהי, אך אף אחד מהיעדים לא יושג במלואו. בהערכת המצב של סוף השנה תעלה המסקנה שנדרשת השקעת אנרגיה נוספת בהשגת היעד גם בשנת הלימודים הבאה, וכך אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מעתיקים את רשימת היעדים משנה לשנה.

המחיר הכבד של התנהלות זו אינו רק באי-השגת היעדים, אלא בעיקר בחוסר האמון שנוצר כלפי עצם היכולת להשיג יעדים. "פחות זה יותר" – ריכוז המאמצים בהשגת יעד מסוים, תאפשר לבית הספר להגיע אליו, ואז להסתער אל עבר היעד הבא. רווח משמעותי של צורת עבודה זו הוא בכך שהצוות משפר את יכולתו להציב יעדים ולעמוד בהם, וכך השגת היעד הבא תהיה מהירה עוד יותר, ובסופו של דבר יושגו כל היעדים שהוצבו. זוהי "דרך ארוכה שהיא קצרה".

"שתי ציפורים"

כיוון מחשבה מעניין בהקשר זה, שמומלץ במיוחד למי שמתקשה לוותר על הרצון להתקדם בכל הכיוונים, הוא הגדרת יעד אחד שמכיל בתוכו מטרות מתחומים שונים. כך למשל, בית ספר שרוצה לקדם גם את הלמידה הפעילה וגם את האקלים החברתי בין תלמידי השכבות השונות, יכול לבחור כיעד "כל תלמידי בית הספר ישתתפו בלימוד בחברותות עם תלמידי שכבות אחרות בהיקף של שעתיים שבועיות". בית ספר שרוצה לפעול לטובת קידום הזהות היהודית של תלמידיו, וגם נמצא בהליכים לקבלת תו "בית ספר ירוק", יכול להציב כיעד מרכזי "כל תלמיד יהיה שותף פעיל בפרויקט אקולוגי, שיכלול לימוד של מקורות יהודיים" (שנת השמיטה המתקרבת היא הזדמנות מצוינת).  האם אלו "שתי ציפורים במכה אחת" או ש"עדיף ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ"? אין לכך תשובה חד משמעית, אולם גם בהצבת יעד רב-תחומי, חשוב לשמור על המיקוד והקונקרטיות, כדי שבסופו של דבר נוכל לומר בבטחה "הגענו אל היעד".