גיוון דרכי הערכה הוא מהיסודות המרכזיים של רפורמת "ישראל עולה כיתה". 30% מהציון הסופי של התלמיד בכל אחד מהמקצועות יקבע באמצעות "חלופות הערכה" שייבנוו וייבדקו על ידי המורים עצמם. דיונים רבים כבר התעוררו בשאלה האם זו דרישה ריאלית, עד כמה התלמידים והמורים ערוכים לשינוי מעין זה, והאם כיוון הפעולה אכן יחולל את השינוי הרצוי במערכת החינוך. לפני שיורדים לפרטים, ראוי להקדיש מחשבה עקרונית לנושא חשוב זה, אז הנה סיפור קצר ומתוק, שמיוחס לרבי נחמן מברסלב:

מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין [=ארמון] וקרא לשני אנשים וציוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו: שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו.

וילכו להם שני האנשים. הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאוד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאוד. והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל. וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירה דמלכא (=של המלך). והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בוודאי באילו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם. ונתישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשחת סממנין ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריא [=מראה] ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו.

ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באילו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצויר בציורים נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד השני ופרש את הוילון וזרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק שהיה מאיר כמו אספקלריה. על כן כל הציפורים, המצוירים בחלק הראשון, ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה.

גינוי, פינוי או מינוי

כיצד הגיב המלך? תלוי את מי שואלים. בגרסה של חסידות חב"ד, שתואמת ככל הנראה את הסיפור המזרחי  המקורי, מסתיים הסיפור כך:

"כְּשֶׁבָּאוּ הָאָמָּנִים לְקַבֵּל אֶת שְׂכָרָם. צִוָּה הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא שַׂקִּים מְלֵאִים זָהָב וְלָשִׂים אוֹתָם בַּצַּד שֶׁל הָאָמָּן הֶחָרוּץ. וְאָז אָמַר לָאָמָּנִים: כָּל אֶחָד יִמְצָא אֶת שְׂכָרוֹ בְּחֶלְקוֹ".

המלך בחכמתו השיב לצייר המתחכם באותה מטבע שבה הוא פעל, ובתגובה ל"כאילו" עבודה שלו – נתן לו "כאילו" שכר. ניתן להניח שבאחת מהגרסאות העממיות של סיפור זה הצייר החצוף גם מקבל את עונשו, ומוצא את עצמו במסלול הישיר אל הגרדום.

אך כשרבי נחמן סיפר את הסיפור, כצפוי, הסוף היה קצת פחות צפוי:

וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני. והוטב הדבר לפני המלך.

המלך נהנה מהבדיחה, ואף מצא יתרונות בלתי צפויים במעשיו של הצייר המעתיק. כל אחד מהאמנים קבל את שכרו, ואולי אף קבל קידום למשרה בחצר המלך – האחד בתור אומן הבית, והשני בתור היועץ לפתרונות יצירתיים והיחלצות ממצבים מביכים.

פדגוגיה או אידיאולוגיה

האם ניתן להכריע מי מהמלכים צדק? האם יש תגובה "נכונה" למעשהו של המעתיק? הדבר תלוי באופן מובהק בסולם הערכים שעל פיו נוהג המלך. אם הערך המרכזי בעיניו של המלך הוא הציות והנאמנות למלך, הצייר ה'חצוף' צריך להיענש בחומרה בשל הניסיון להוליך שולל את המלך. אם המלך מבקש להנחיל לנאמניו את ערך החריצות והעמל, יציאתו של הצייר ה'עצלן' מן הארמון בבושת פנים ובידיים ריקות תבהיר לו ולאחרים את המסר הרצוי. ובמה מאמין המלך של רבי נחמן? מה הם הערכים שאותם הוא מבקש לבטא בקירות ארמונו – יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה או אולי האפשרות לתקן את מעשיך גם ברגע האחרון? איזה תואר הוא יצרף לתיאורו של הצייר? תלוי מי מספר את הסיפור…

חוות דעת לגבי יופי וטיב היא תולדה של טעם אישי, אולם הערכה היא תולדה של סולם ערכים. כאשר אנו נדרשים לקבוע את ערכו ודירוגו של מעשה או תוצר כלשהו, עלינו לקבוע קודם כל מה הם הערכים שבהם אנו מאמינים, ומהו היחס ביניהם. המעבר ממבחני "דף ועפרון" חיצוניים ומתוקננים אל "הערכות חלופיות" אינו רק שינוי טכני של דרכי היבחנות, או ניסיון פדגוגי לשיפור השליטה של התלמידים בחומר הנלמד. יש כאן מעבר מעולם ערכים שבמרכזו עומדת השליטה בידע, לעולם שבו הביטוי האישי והיכולת להשתמש בידע היא בעלת ערך גבוה יותר. מדובר בשינוי פרדיגמתי הנוגע בשאלות היסוד של מערכת החינוך.

במסגרת הרפורמה, בתי הספר מקבלים מרחב פעולה משמעותי בקביעת דרכי ההערכה שבאמצעותן יתנו את הציונים לתלמידים שלהם. בכך למעשה משרד החינוך נותן הזדמנות לבית הספר להביא לידי ביטוי את האידאולוגיה החינוכית שלו. אולם הדיון עלול להיגרר בקלות למישור של ה"מה" וה"איך", בעוד שהשאלה המרכזית היא "למה". האם לעודד את התלמידים לבצע עבודות חקר, פרזנטציה או מטלה שיתופית? כמה נקודות מהציון הסופי ינתנו על יצירתיות, וכמה על עמידה בזמנים או על שיתוף פעולה? הכל תלוי בסולם הערכים שאותו מבקש המוסד החינוכי לקדם, ובנקודה זו צריך להתחיל הדיון על יישומה של הרפורמה.

פוסטים נוספים בסדרת "רבי נחמן בכיתה":

משיחת משמעת לשיח משמעותי

איך נעודד תלמידים לקחת אחריות על טעויות?