(למאמר נוסף בנושא התעודות – לחצו כאן)
משרד החינוך מפרסם בימים אלו את הפרטים המלאים לגבי תוכנית "ישראל עולה כיתה". הבעיה היא שלרוב אנשי החינוך הרלוונטיים אין זמן לקרוא את הדברים, להגיב ולהעיר. הם צריכים לסיים את כתיבת התעודות. גם מורים בעלי ניסיון עומדים פעם אחר פעם מול מטלה שנדמית אין-סופית, ומודים לאל על כל תלמיד שבדיוק עבר הקבצה וחסך את הצורך לכתוב לו ציון לתעודה.
וזאת לתעודה
כדי שמורה יוכל לכתוב לתלמיד ציון והערה שיחקקו בתעודה הרשמית, עליו להסתכל לאחור על כל מה שקרה במחצית השנה האחרונה, לבצע הערכה מסכמת על בסיס המטלות השונות, להוסיף כמה נקודות כדי לעודד, לחשוב היטב אילו מילים יקדמו את התלמיד (רמז: לא להתחיל ב"יש לך פוטנציאל…"), וכיצד התלמיד, ובעיקר ההורים שלו, יקבלו את הדברים. עכשיו תכפילו את זה ב-120 תלמידים לפחות (4 כיתות שהמורה מלמד בהם), תחשבו כמה זמן זה לוקח, ותבינו שגם "שעות שהיה" של חודש לא מספיקות. ועוד לא דברנו על ההתמודדות עם תלמידים שמעמיסים על המורה מבחנים חוזרים, עבודות, מחברות מקושטות, ושלל הבטחות לשיפור עתידי, תמורת עוד כמה נקודות לציון עכשווי.
אז אחרי מרתון מטורף שכולל פניות ותזכורות של המנהלת ורכזת השכבה, 2-3 תקלות בכל אחד מהמכשירים החשמליים שהם חלק מהתהליך, מגיע סופסוף יום חלוקת התעודות ובבית הספר נרשמת התרגשות רבתי. התלמידים נכנסים בזה אחר זה אל המורה, ויוצאים לאחר כמה דקות כשבידם מסמך מרגש, ופרצוף שמעיד על תוכנו. סקירה מהירה או אף חישוב ממוצע, השוואות לשאר החברים, קריאות ברכה למורה שפרגן ושלל כינויים למורה שנתן כמה שבאמת מגיע לך, וכמובן היערכות מהירה לעתירה לבג"ץ על ציון זה או אחר.
כעבור שבוע לכל היותר כל הציונים וההערות, וכמובן גם ההבטחות, נשכחים מן הלב, והחיים הלימודיים חוזרים למסלולם. האם יש דרך לתעל את כל האנרגיה המושקעת בתהליך, כדי להפיק תוצרים משמעותיים יותר?
תעודה או בגרות
החשיבה על תפקיד התעודה היא חלק מדיון נרחב יותר על ההערכה בבתי הספר, שהיא הנושא ה"חם" והטרי. מצד אחד, הניסיון לכמת תהליך למידה לכדי מספר סופי, הוא צורך הכרחי של המערכת כי "מה שאי אפשר למדוד – לא ניתן לשפר". מצד שני, הכימות הזה מקמט את תהליך הלמידה, כי מהרגע שבו הלמידה היא אמצעי להשגת ציון מסוים, היא חדלה מלהיות מטרה בפני עצמה, והאתגר של התלמיד הוא לעשות פחות (למידה) ולקבל יותר (ציון).
אבל גם מבלי לגלוש לנושא העקרוני, מדידה והערכה הם נושא סבוך, כי יש לא מעט פרמטרים חשובים שקשה למדוד, וגם את אלה שאפשר למדוד קשה באמת לשקלל. באיזה סרגל מודדים מוטיבציה או השקעה? אם לתלמיד יש 50 בגיאומטריה ו-100 באלגברה, מה בדיוק אומר לגביו המספר 75? מה ראוי לכתוב לתלמיד שבתחילת המחצית קבל בשני מבחנים 60, במבחן האחרון קבל 90, לא עשה שיעורי בית 7 פעמים, אבל משתדל לעזור לחבריו בשיעורים? ואיפה זה עומד ביחס לתלמיד אחר שיקבל את אותו ציון סופי בתעודה, אבל הנתונים שלו שונים לחלוטין?
אז נכון שבתעודה הבית ספרית יש מקום נרחב להערות, אבל בסופו של דבר את ההערות אי אפשר להכניס לממוצע, והן גם לא מופיעות בגיליון ציוניו הסופי של התלמיד – תעודת הבגרות. הפער בין "מה שכותבים" ל"מה שבאמת נחשב", בא לידי ביטוי בכיתות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים, בפער שבין "הציון בתעודה" ובין "ציון המגן". בצורה מאד מאד מכלילה ניתן לומר, שמשקלם של הגורמים המדידים גבוה מאד בציון המגן, כאשר גורמים התנהגותיים יכולים להשפיע לטובה, אך לא לפגוע מהותית בציון שהושג במבחנים. גם מורים שמודיעים מראש לתלמידים את הדרך שבה יחושב הציון הסופי, מתקשים לעמוד מול מסכת הלחצים של תלמיד ש"זרק" כל השנה, וברגע האמת "הפציץ" בבחינת המתכונת. למעשה, כבר בסוף כיתה י"א תלמידים רבים תוהים מה המשמעות של הציונים בתעודה הבית ספרית, ומעדיפים להתמקד בשיפור ציוני המתכונות והמגן, ובחלק מבתי הספר ויתרו כליל על המושג "תעודה" בכיתה י"ב. כפי שנאמר כבר קודם, כשיש ציון סופי קובע, כל שאר הנתונים מחווירים ומאבדים את משמעותם.
של מי התעודה הזו?
רגע לפני שאתם פותחים עצומה לביטול התעודות, קחו לכם תרגיל מחשבתי קטן: נתבונן על התעודה הבית ספרית. יש בה המון מלל. מבין כלל השותפים בתהליך הלמידה (תלמיד, חברים לכיתה, מורה, מחנך, הורה, מנהל…) – על כמה אחוזי מלל אחראי כל אחד? האם אפשר לשנות את המשקל?
ככל שהתעודה תהיה יותר של התלמיד, ופחות על התלמיד – תוכל להיות לה השפעה משמעותית יותר. זה מתחיל בשפה של ההערות, האם התלמיד הוא נסתר ("מהווה מופת לחבריו"), נוכח ("עליך לשפר התנהגותך"), נעלם ("דרושה יותר רצינות"), או נתון סטטיסטי (בחירה מבנק הערות). אבל מעבר לענין הסמנטי, הנחת העבודה מאחורי חלוקת תעודות היא שקבלת משוב מגורם מוסמך תוביל את התלמיד לקחת על עצמו לשפר את עצמו. בדרך כלל זה פשוט לא עובד. אם נצליח לשנות את תפקידו של התלמיד מעמדה פאסיבית של "קבלת תעודה" לעמדה אקטיבית של "יצירת תהודה" – דברים מופלאים יוכלו לקרות. ניתן לעשות זאת בכמה דרכים:
להשאיר בתעודה מקצוע אחד שבו התלמיד כותב לעצמו ציון והערות, או אפילו מרחב שבו התלמיד כותב משהו לעצמו. אם התעודות כבר הודפסו אפשר לצרף את זה כדף נוסף (מעוצב!).
לחלק לתלמידים תעודה ריקה ולבקש מהם לצפות את הציונים וההערות שלהם. בשיחת שסביב התעודה להתמקד בפערים בין הצפוי למצוי, יותר מאשר בתוצאות שהתקבלו.
לתרגם את התעודה לתוכנית עבודה. לאור תמונת המצב העולה מן התעודה, איזה יעד ריאלי תוכל להציב לתחנת הבדיקה הבאה, ומה צריך לעשות בשביל זה – להתעקש על ניסוחים קונקרטיים ולא אמורפיים ("להשתדל", "לנסות", "לשפר"), ואת הדף הזה לשלוף מהמגירה מדי פעם כדי לבדוק את ההתקדמות.
התלמיד הוא חלק מכיתה, איך אפשר להביא את זה לידי ביטוי גם בנוגע לתעודה?
ודאי לכם יש רעיונות נוספים – מוזמנים להעלות כאן בתגובות לטובת קהילת הקוראים.
ובחזרה לדיון הבוער שעל הפרק: בשיח המתפתח על הרפורמה בבחינות הבגרות, נדמה שנשכחת העובדה ש"למידה בשביל ציון" היא מאפיין כללי של מערכת החינוך, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בתעודות המחולקות בימים אלו. "הערכה חלופית" לא צריכה לחכות עד לבגרות זו או אחרת בכיתה י"א, אפשר להחיל אותה כבר על ציון המחצית של תלמידי כיתות ז'. ההצעות לעיל, ואלו שתוסיפו, יוכלו לצמצם את הפער בין "מערכת החינוך הרצויה" לתמונת המצב המצויה, בדרך להגשמת החזון של "למידה משמעותית".
אפשר לחשוב 
אני חושב שהרעיון הכי טוב הוא באמת שיחה עם התלמיד על יעדים ושיפורים. אם עכשיו מחצית, אפשר להסתכל על הציונים, לשבת עם התלמיד ולראות כמה הוא חושב שיש ביכולתו לשפר, ואיך. סביבות פסח לראות מי מהתלמידים עומד ביעדים שהציב לעצמו, ועם מי שלא לקיים שיחת מוטיבציה. ככה התעודה לא רק מסכמת אלא מצביעה להמשך, וממשיכים לעבוד עם תעודת המחצית בהמשך השנה.
[הערה: אני לא מורה בפועל, אז קח בערבון מוגבל..]
כל התהיות וההשגות שמועלות כאן בפוסט מזכירות לי תהליך שעברו בתי ספר במעבר מתעודות הכתובות ידנית לתעודות ממוחשבות
לפני מספר שנים בהיותי מדריכת מנב"ס בבתי ספר בפ"ת,לקראת המעבר לתעודות ממוחשבות,היו הרבה מאד שיחות עם מנהלים ומורים על מדידה והערכה ועל יתרון התעודה הממוחשבת לעומת תעודה כתובה ידנית,על הערכה חלופית ועוד.
נפגשתי עם מודלים שונים להערכה ואכן מודל אחד בבית ספר יסודי בפ"ת מאד מצא חן בעיני. היה זה מודל שבו בשלב א' התלמיד רשם לעצמו תעודת הערכה בכל אחד מתחומי הדעת,ואח"כ בשלב ב' המורה המקצועי בכל אחד מתחומי הדעת רשם את ההערכה שלו לתלמיד. זה היה תהליך שנמשך כשבועיים והיה מעניין לראות את הפער או את הדמיון בין ההערכות השונות. אפשר היה לעשות מחקר שלם על זה.
היה זה תהליך נפלא אך דרש הרבה מאמץ וזמן עבודה וחשבנו כיצד המחשב יכול לתרום את חלקו ותשובה אז לא נמצאה. מורי אותו ביה"ס המשיכו עם הרעיון המצויין שלהם ועם הכתיבההידנית של התעודות.
מעניין מה קורה שם באותו בי"ס היום. האם הם הצליחו להתמיד במודל הזה ומה המסקנות שלהם.
עמליה שלום,
תודה על הדברים.
התהליך שאת מתארת אכן הופך את התעודה מאירוע נקודתי לתהליך הערכה מתמשך המתבצע באופן דיאלוגי, עם או בלי היעזרות בטכנולוגיה.
אכן מעניין אם צורת העבודה הזו הפכה לחלק מהתרבות הארגונית של בית הספר, או שהיא הפסיקה עם החלפתו של איש ניהול כזה או אחר.
שלום חובב
אכן יהיה זה מעניין לבדוק אתם. אם תהייה לי אפשרות אעשה זאת. למיטב זכרוני הם גם זכו בפרס חינוך על עבודתם היחודית.
עמליה וחובב.
חשוב לזכור שתהליך הערכה מתמשך מסוג זה,כתחליף לתעודה כתובה, דורש מהמורה הרבה יותר עבודה,מה עוד שרוב הציונים הם של מורים אחרים,ולא של המחנך. איך בדיוק הוא אמור להתנהל מול כל תלמידי כתתו,+ תלמידיו מכיתות אחרות במקצוע אותו הוא מלמד?.???…
אילנה שלום,
זה נכון שתהליך הערכה מתמשך לוקח יותר זמן, אבל אם הוא יהיה יותר אפקטיבי – יכול להיות שזה שווה את הזמן הזה. מעבר לכך, את העיקרון של שיתוף התלמיד בתהליך אפשר ליישם במגוון דרכים, שלא כולן לוקחות הרבה זמן. העיקר שלתהליך יהיה המשך.
אילו דרכים למשל?
אילנה שלום,
שתים מתוך שלוש הדרכים שהצעתי בפוסט עצמו אינן דורשות יותר זמן למורה,
אלא פינוי זמן לטובת משימה של התלמיד.
חובב שלום.
נכון שמה שאתה מציע ,מופנה אל התלמיד. אך גם כאשר יכתוב את הציון וההערכה לעצמו בתחום ידע אחד,או ימלא תעודה ריקה שלמה,עדיין כמורה,זה דורש ממני לראות מה כתב,להשוות לתעודה שקיבל ממני,לשוחח אתו על הפערים,לעזור לו לנסח דרכי פעולה לשיפור,ללוות אותו בדרכו עד לתעודת המחצית השנייה,לתת לו משוב מדי פעם,כמו גם לשקף לו את מצבו ברגע נתון כזה או אחר. אין לי ספק שזה חינוך אידיאלי אך בלתי ישים לצערי, בתנאי העבודה הקיימים היום,ובאפשרויות שהמערכת נותנת, לנו ברמה של חדרי כתה פנויים לפגישות פרטניות,שעות פנויות. תאומים,וכמובן תקציב.
אני לגמרי אתך לגבי המשמעות הפדגוגית שיש להערכה ומדידה שלוקח בה חלק גם התלמיד.
אך זה דורש שינויים מערכתיים לא פשוטים.
באשר להערתך לגבי "כימות שגורם לקימוט",לא בהכרח. הציון בתעודה ,כמו גם כל ציון נקודתי במבחן,מחייב אותנו המורים, ללמד את התלמידים שהעיקר כאן היא חוויית הלמידה, הערך שאנו נותנים להם,הרלוונטיות של החומר הלימודי עבורם,,התובנות שהם רוכשים תוך כדי הלמידה…עלינו להדהד להם זאת כאן ועכשיו בכל שיעור,ולעתים ,כמה פעמים בשיעור. כך אנו נותנים נפח ומשקל נכון לשיעור ולידע,ומפקיעים מן הציון את חשיבותו הבלעדית.מבטיחה לך מניסיון,שכך גם הישגיהם ישתפרו לאין ערוך.
אינני יודעת מהו תחום הידע שאתה מלמד,אך נראה לי שבכל מקצוע ניתן ואפשר לעשות זאת.
אם אנו המורים נשכיל להסיט את הדיון מהציון, לשיעור הבודד ולמפגש מורה-תלמיד,הכל ייראה אחרת.
אינני אומרת שזה לא מחייב מס תיקונים ושיפורים כמו:
1.צמצום מס התלמידים בכתה באופן משמעותי.
2.לפעול לשיפור איכותם של המורים.באופן מפליג.
3.שיפור של ממש בתנאי עבודתו של המורה..
ויפה שעה אחת קודם!!
עמליה וחובב.
חשוב לזכור שתהליך הערכה מתמשך מסוג זה,כתחליף לתעודה כתובה, דורש מהמורה הרבה יותר עבודה,מה עוד שרוב הציונים הם של מורים אחרים,ולא של המחנך. איך בדיוק הוא אמור להתנהל מול כל תלמידי כתתו,+ תלמידיו מכיתות אחרות במקצוע אותו הוא מלמד?.???…
אני יודע שזה לא היה עיקרו של הפוסט אך ברצוני להתייחס לנקודה ששבה ועולה כשעוסקים בתעודות, הערכה וכו' – הציון.
אני מסרב להבהל ממספר בודד אותו מקבל תלמיד ושאמור לשקף את מצבו במקצוע. כשהמספר הוא הכל אז ישנה בעייה גדולה, אך כשאליו מצורפת הערכה,שיחה וקשר קבוע לאורך כל השנה הרי שמדובר בכלי חשוב ונכון.
המספר אומר הרבה מאד לתלמיד, קשה יותר לפרשן אותו ולעוות את משמעותו (אפשרי, אך קשה יותר) וכך קשה יותר להיות אדישים אליו. כשתלמיד טוב מקבל במקצוע מסוים 7 הוא מאוכזב, הוא מבין שיש בעייה, בעוד שתלמיד שעבר אוסף של הערכות מילוליות ושיחות משותפות בוחר לעצמו את הפרשנות הנוחה לאוסף הדברים ששמע ולעיתים רבות נוטה "לשכוח" את הדברים הפחות טובים. אין ספק שללא מלל נלווה המספר מאבד חלק גדול ממשמעותו אך עדיין חשיבותו גדולה.
מכיר מבפנים אולפנה שבחרה לתת תעודות ללא ציונים (שיחה, הערכה מילולית וכו' וכו'), המציאות בפועל שהתלמידות לא מצליחות להבין באמת את מצבן הלימודי, שוב ושוב משכנעות את עצמן שמצבן טוב ונאחזות במשפטים החיוביים ששמעו בהערכות המילוליות והכתובות. התוצאה של ההבנה הזו היא שחלקן ממשיכות לא לשנות התנהלות בעייתית כיוון שלא באמת הפנימו שמצבם רע, לו רק היה המספר 5 מופיע לצד הערכה יתכן מאד שהאסימון היה מתחיל ליפול.
יותר מזה, דמיינו לעצמכם שמורה בבית הספר היה מקבל ציון ממנהלו בסוף שנה, פתאום בבת אחת מעבר לכל השיחות שעשו איתו הוא היה מבין איך הוא נתפס במערכת. רוב המורים הם מורים טובים אך ישנם מורים לא טובים במערכת, רובם בטוחים שהם עושים עבודה טובה. מספר אחד, אישי ופרטי, כתוב על דף נייר, שהם יקבלו ממנהלם ינחית אותם למציאות. לא מאמין שמורה שיקבל שנה אחרי שנה ציון 6 מהמנהל (עם ובלי שיחות נלוות) לא ישנה את דרכו/ישאר ללמד באותו בית ספר.
בסופו של יום תלמיד יקבל ציון בגרות, יקבל ציון באוניברסיטה, ציון שיקבע את הקב"א שלו, ציון שמבטא את הערכת מפקדיו שישפיע על קידומו הצבאי וכו'. "תמונה אחת שווה אלף מילים" – לעיתים ציון בתעודה הוא לכשעצמו תמונה נהדרת (שאחריה, אולי, צריך גם את אלף המילים).
הדיון לא נסב על הערכה מספרית או מילולית . אני מסכימה שיש צורך בהערכה ברורה ולא מגמגמת ואם לדעתך כעת,בזמן הנתון כיום, הערכה מספרית היא ברורה יותר ואינך רוצה לוותר עליה כי כל תרבות ההערכה כיום היא מספרית (כפי שציינת צבא,אונברסיטה)אני לא רואה בעיה. השאלה היא איזה תהליך עובר התלמיד בהערכה הזאת והאם לא נכון יותר לוודא קודם כל מה הוא חושב על הלמידה שלו,איך הוא תופס את התקדמותו או אי התקדמותו,האם אכן הבין את החומר,השקיע מאמץ למד והפנים .האם יש נושאים שעדיין לא ברורים לו והוא צריך לחזור וללמוד אותם או שהוא חושב שהוא הצטיין והכל ברור ונהיר לו.
במתמטיקה מוכרת התופעה שהרבה תלמידים חושבים שהם יוכלו להתמודד עם 5 יח"ל כשבפועל במבחנים הם לא הצליחו וההערכה המסכמת שלהם לא איפשרה להם להכלל בהקבצה של 5 יח"ל.
למה זה קורה? למה קיים הפער הזה בין ההערכה שלו את עצמו לבין ההערכה של המורה?
האם יש מקום לקיים איתו את הברור הזה ,של איך הוא תופס את יכולותיו המתמטיות לעומת מה שהמורה שלו חושב עליהם?
חגי ועמליה – תודה על הדיון החשוב,
אני חושב שאנחנו מרבים לדבר על התהליך שלפני, וקצת שוכחים את התהליך שאחרי.
כפי שכתבתי בפוסט עצמו, המצב שבו שבוע אחרי התעודות כבר אף אחד לא זוכר מה היה הציון ומה נכתב כהערה – שכיח מדי.
בין אם מדובר בציון או בהערה מילולית, השאלה הגדולה היא מה התלמיד עושה עם המשוב שהוצג לו (או דובר איתו). כדי לקדם "הערכה מעצבת" שמותירה את אותותיה, המשוב צריך להיות מתורגם לקבלת החלטות, וכמובן שקבלת ההחלטות צריכה להבדק לאורך זמן.
כדאי וצריך להבחין בין הערכה מעצבת להערכה מסכמת
אכן חשוב להבחין בין המושגים, אבל לפעמים ההבחנה מתמקדת רק בהיבט החיצוני של ממד הזמן – "הערכה מעצבת" נעשית במהלך תהליך הלמידה, ואילו "הערכה מסכמת" מתבצעת בסופו.
הבחנה מתאימה יותר צריכה להיות על פי האופן שבו מתבצע תהליך ההערכה – האם הוא רק מציג תמונת מצב או שהוא מכוון בצורה זו או אחרת לעצב את המשך הדרך.
פינגבאק: "חייבים לשנות את התעודה" – איך ליצור תעודה מחוללת שינוי? | אפשר לחשוב
שלום לכולם!
רבים מבין הכותבים המכובדים מתייחסים אל התעודה והציונים כנחלת הכיתות התיכוניות, רגע לפני הבגרות.
מזכיר לכולם שיש עוד כ-10 שנים בדרך, החל מכיתה א' וגם שם אנו נדרשים לתת "ציונים" או הערכות בתעודה.
אשמח לשמוע מה לדעתכם יש לכלול בתהליך ההערכה בכיתות הצעירות ועל הצעות מעניינות למשהו אחר…
תודה,
שי
שי שלום, תודה על השאלה המצוינת. אני חושב שהפוסט החדש בנוגע לתעודות יכול לתת לך מספר כיוונים שרלוונטיים מאד לתלמידי כל הכיתות