אתמול זכיתי להיות נוכח בדיון של ועדת החינוך של הכנסת שעסק בנושא החם – שינוי שיטת ההיבחנות. עצם העלאת הנושא לדיון היא אמירה חשובה של הועדה, היות ומשרד החינוך טרם פרסם את מדיניותו הרשמית בנושא, כך שלכאורה אין לועדה בסיס לדיון. אולם יו"ר הועדה – ח"כ עמרם מצנע (נכחו גם חברי הכנסת רות קלדרון, מיקי רוזנטל, מוחמד ברכה ויוני שטבון), הבהיר בפתיחת דבריו שהוא רואה בכך עמדה עקרונית: הועדה בראשותו אינה רק מבקרת ומאשררת את התהליכים המתרחשים בשדה החינוך אלא גם שותפה פעילה בגיבושם.
בדיון נכחו נציגים של גורמים שונים – ארגון המורים, איגוד המנהלים, המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, מועצת התלמידים הארצית, איגוד מנהלי מחלקות החינוך, תנועת המורים, "הכל חינוך", נציג האקדמיה ועוד דמויות שייצגו זוויות שונות של הסוגיא, למעט נציגות של ארגון הורים שלא נכחה או לפחות לא הציגה את עמדתה באופן פומבי.
מעבר לעובדה שהתנהל דיון מסודר וברמה גבוהה (וזה לא מובן מאליו, ע"ע ועדת הפנים), היה מעניין לראות שיש לא מעט נקודות הסכמה בין היושבים סביב השולחן: מצד אחד, ההבנה שלא מספיק שינוי נקודתי אלא יש צורך דחוף בשינוי נרחב הנוגע למגוון היבטים של מערכת החינוך וההשכלה, ומצד שני ההנחה שתהליך השינוי צריך להיות הדרגתי על מנת שלא להכניס מערכת גדולה ומורכבת כל כך לסחרור. מעבר לכך, נראה היה שכולם מסכימים לקביעה שמערך הבחינות תופס יותר מדי מקום בעשייה החינוכית, לתחושה שמערכת החינוך בצורתה הנוכחית לא מכשירה את בוגריה לעולם שאליו הם נכנסים, ולשאיפה לפתח "דמות בוגר" שמתאפיינת בסקרנות, יכולת למידה עצמאית, אורינות מידע ואורינות טכנולוגית. מעבר להסכמה בתוך החדר, נראה שהדברים עולים בקנה אחד גם עם עמדתו של שר החינוך, מה שנותן את התחושה שהפעם אכן דברים יכולים להשתנות.
אם כולם הסכימו על הכל, על מה נשאר לדון?
מאחורי ההסכמות ניתן היה לזהות עמדות שונות הנוגעות במהות הבעיה שעל הפרק, ומתוך כך מתווה הפתרון הנדרש. נציגי המנהלים (ביניהם המנהל של בית ג'אן שהוזמן לאירוע) ראו את עיקר הבעיה בכך שכמות הבחינות וכמות חומר הלימודים בכל אחת מהבחינות אינה הולמת את היקף זמן הלימוד הנדרש, ולכן הם רואים בצמצום הבחינות תהליך הכרחי שנועד לאפשר למערכת להספיק את החומר בקצב שיאפשר למידה מעמיקה יותר. עמדתם, לפחות כפי שהוצגה בדיון, אינה רואה צורך בשינוי מהותי אלא בשינוי כמותי, שיפחית את לחץ הלמידה ואת המרדף אחרי ההספק (וכן את מספר הבחינות השונות שמשרד החינוך מייצר). הסכמה עם עמדה זו ניתן היה לשמוע גם מנציג האקדמיה, שטען כי האוניברסיטאות מוכנות להסתפק בפחות נתונים כדי לקבוע מי מתאים ללמוד אצלן (אמירה שזכתה להערה צינית ממצנע: "ככל הידוע לי אתם רודפים אחרי סטודנטים, ולא להיפך").
נציגי המזכירות הפדגוגית דיברו על שינוי באופי הבחינות – יותר שאלות חשיבה והעמקה, יותר אפשרויות של חלופות בהערכה. שינוי אופי הבחינה אמור להשפיע ישירות על אופי ההכנה לבחינות, והמשרד מגבה מהלך זה באמצעות השתלמויות למורים כדי שיתאימו את דרכי ההוראה שלהם לנדרש (ושוב הערה נוקבת של מצנע: "אם רוב המבחן בוחן שליטה במידע, 2-3 שאלות חשיבה – זה לא שינוי של ממש"). לנקודה זו הצטרף נציג מועצת התלמידים ששם דגש על הרצון להיבחן בדרכים יותר מעניינות מאשר כתיבה במחברת בחינה.
מאוסף הדוברים הללו נראה היה שהשחקנים הקבועים במערכת מתקשים לדמיין כיצד תיראה המערכת בלי בגרויות. החשש שעלה מפורשות היה שתלמידים לא ילמדו אם לא תהיה בחינת בגרות בסוף (בהתבטאויות השונות בתקשורת ניתן לראות שכל מורה ומפקח תומך ברעיון צמצום הבגרויות, ובלבד שזה לא יחול על המקצוע שלו).
ועם זאת, העמדה המרכזית בדיון, שקיבלה תמיכה מפורשת לאורך הדיון מצדם של כל חברי הועדה, הצביעה על כך שנדרש שינוי מהותי הרבה יותר, כפי שניתן להבין גם מהתבטאויותיו של שר החינוך. השינוי צריך להתחיל בהגדרה מחודשת של היעדים שמערכת החינוך מציבה לעצמה, מתוך כך באמצעים שאותם היא נוקטת על מנת להגשים את היעדים הללו (קרי: דרכי ההוראה והלמידה), ורק לאחר מכן במציאת דרכי המדידה שבהם יש לעשות שימוש כדי לבחון את ההתקדמות אל היעדים. את הכיוון הזה ניתן היה להבין כבר מהעובדה שאת הבמה המרכזית בפתיחת הדיון קיבל ד"ר אברהם פרנק, איש חינוך ותיק שמנהל את הבלוג "חינוך אחר" והוציא לאחרונה את הספר "מתרבות של בחינות לפדגוגיה עכשווית". כפי שתוכלו לראות במצגת שלו (מצורפת באדיבותו בסוף פוסט זה), פרנק מדבר על הצורך בשינוי פרדגימתי, והלכה למעשה הוא מציע לצמצם את מספר הבחינות ל-3 בחינות בלבד (עברית/ערבית, אנגלית ומתמטיקה – רשות) ואת כל השאר להשאיר באחריות בית הספר. החזיק-החרה אחריו מנהל התיכון האנתרופוסופי בהרדוף, שתיאר למידה שעיקרה במפגש החברתי בין האנשים (רשמו את הציטוט: "מה אתה מלמד? תלמידים!"), ומי שחשוב לו לעשות בגרות – עוזב את הלמידה החוויתית למשך חודש כדי להתכונן לבחינות. את הדחיפה הנוספת נתנה ורד ליבנה – מנכ"לית "הכל חינוך", שהציעה למקבלי ההחלטות לא לפחד מערעור המצב הקיים, ולו כדי להכין טוב יותר את תלמידינו לעולם שמשתנה במהירות רבה כל כך.
איך אפשר לפתח לומד עצמאי?
אל הדיון הגעתי יחד עם אלון קובה – מנכ"ל "תנועת המורים" ונציגים נוספים מהתנועה (בהזדמנות זו – אני מזמין וממליץ להצטרף לפעילות התנועה, שהיא יוזמה מצוינת של מורים מהשטח לקדם שינויים במערכת). בשיחה מוקדמת שערכנו בינינו, מצאנו שפה משותפת נרחבת, ששמה במוקד את המורים (ולא רק את התלמידים), ותופסת אותם כמובילי השינוי ולא כמכשירים לביצוע השינוי. בקשנו להצביע על המחיר הגדול שמערכת החינוך בצורתה הנוכחית משלמת על העובדה שהמורה צריך להכפיף את עצמו לתוכנית לימודים מחייבת. בלא מעט מקצועות לימוד, ההנחיות שהמורה מקבל מוכתבות עד רמת מערך השיעור הבודד. בתוך מרחב תמרון מצומצם שכזה, אין למורים ברירה אלא לבחור בפדגוגיה פרונטאלית, בייחוד שכל ניסיון לחרוג מכך נתקל בשאלה האלמותית "המורה, זה לבגרות"?. כל מי שניסה לחולל שינוי פדגוגי כזה או אחר בבית הספר שלו, יודע שזה הרבה יותר מסובך כאשר מדובר במורים שצריכים להגיש לבגרות. הם יכולים להתלהב מאד מהרעיונות, אך מבחינתם אין להם את הפריבילגיה לנסות אותם בשל הלחץ וההספק הנדרש.
הצגתי בפניהם את הרעיון, שזכה אחר כך לעלות על שולחן הדיון בפיה של נציגת תנועת המורים – עינת רום, ולפיו אי אפשר לפתח לומד עצמאי, ביקורתי ויצירתי, באמצעות מורה שנדרש להיות ממושמע ושבלוני. רק אם המורה ידרש באופן קבוע לגלות אחריות ויצירתיות, הוא יוכל להוות מודל לחיקוי עבור תלמידים, וזה אומר שהמורה ובית הספר צריכים לקבל מקסימום סמכות ואחריות בבחירת קצב הלימוד, היקפו ואופיו, בגיבוש דרכי ההיבחנות שיאפשרו ציון תקף ומהימן. השאלה הגדולה היא מה המורים יעשו עם הכפפה שתיזרק אליהם, וכיצד ניתן יהיה למדוד את הצלחת התלמידים והתהליך. בכל מקרה ברור שיש להיערך ל"תקופת מעבר" לא פשוטה, אבל זה מחיר הכרחי בדרך לעצמאות שאליה אנחנו מנסים לחנך את תלמידינו.
ואיפה הכסף? במקביל בחדר הסמוך…
בתיאום מדויק להפליא התקיימה באותה שעה בכנסת ישיבה של "השדולה לקידום מעמד המורה", שעסקה בהצעת חוק ולפיה יוסמך שר החינוך לגייס מורים מצטיינים למקצועות הנדרשים במערכת החינוך, ואף לתגמל אותם בהתאם. אין מה לומר, רוחות טובות נושבות באוויר, עכשיו נותר לחכות שגם יורידו גשם.
* הנה המצגת של ד"ר אברהם פרנק (באדיבות המחבר). את הפרוטוקול המלא של הועדה ניתן יהיה למצוא בתוך כמה ימים באתר של ועדת החינוך, ואז תוכלו לשחק "מצא את ההבדלים"…
אפשר לחשוב 
לא ידעתי על דיון כזה, ובהחלט, טוב שיש אותך במקומות שאנחנו צריכים.
אני חושש מהמחשבה המפחידה שעלולה לתקוף אותי אם אני אנסה לדמיין את הרגע בו שומטים מתחת לרגליהם של בתי הספר ושל המורים את השטיח הטווי ממערכת מוגדרת של תפוקות ומיצוב.
התמונה שאני מדמיין היא מגדל בבל. המורים ובתי הספר בונים שיטות למידה מדהימות לשינון החומר וידיעתו, מקבלים את פרסי החינוך המחוזיים והארציים….כולם באקסטזה של הצלחות.
מלמטה מסתובבים מעט אנשים הזויים שצועקים להם שהמגדל גבוה מידי, היסודות רעועים. צריך חשיבה מחדש. אך הרכבת דוהרת עד שמתחלף השלטון, ופתאום אומרים להם…חברים מעכשיו כנסו לכיתות ללא ספר הלימוד המוצלח, כל אתרי המפמ"רים כתובים בשפה לא מעשית כ"כזה ראה וקדש",
אז יתבלבלו השפות והמגדל יתחיל להתפורררר.
אמאלה!!!!
(נראה לי, שלא סתם יצאה לי תגובה כ"כ מבולבלת)
יניב שלום,
כמו כל שינוי אמיתי, אכן השינוי מפחיד, וכשמכניסים את קצה הרגל למים – הם קררררים!
מהניסיון שלי, יש לא מעט אנשים בשטח שיכולים להוביל את השינוי, ועד היום הם לא ממש פעלו כי הם הרגישו שהדרישות של המערכת לא משאירות להם מרחב תמרון.
ברור שתהיה תקופת מעבר לא פשוטה, אבל נראה שכולם מבינים שאת המצב הקיים אין טעם להמשיך להחזיק.
אגב, אני מעריך שהמתנגדים הראשיים יהיו התלמידים, שמאד נוח להם במצב הקיים…
פשוט טמטום !!!!
נכון צריך לצמצם קצת ולאחד תאריכים לחזור למה שהיה לפני 20 שנה בחינה אחת בכל מקצוע בסיום הלמידה במתמטיקה בהיסטוריה ועוד… כמו כן יש להחזיר את החינוך המקצועי לא כולם אקדמיה גם ככה יש יחס שהיה תמיד 40=60 אבל משרד החיסכון מסרב להחזיר והתלמידים שאנחנו מתמודדים איתם לא תמיד מסוגלים ומאידך אנחנו מוצאים החוצה דור שלא מסוגל לפרנס את עצמו בעוד התעשייה והצבא משוועים לידיים עובדות.אם נבטל בחינות ככה נקבל לא דור סקרן וחושב אלא דור מטומטם ומוגבל שלא מסוגל הוכחה : לפני שנים מי שזוכר בעת התחלת עידן הפרסומות בטלוויזיה אמרו שהדור הנוכחי מושפע מאוד כי לא מכיר את המטרייה אבל דור הילדים יגדל לתוך זה ויסנן את זה אוטומטית ולא יהיה מושפע ….מה קיבלנו : דור שלא מסוגל לעצור בפני פרסומת שעומד בתור לקנות כל דבר שרמת האינטלקט והידע שואפת לאפס, כל מה שמעניין אותו זה רק קניות וקניות ובילויים. אז הכנסת ועם ישראל רוצה דור כזה בעוד 20 שנה והאקדמיה רוצה לסגור את דלתותיה כי לא יהיו סטונדטים כי כולם בעסקים ובבניה אז קדימה אבל אל תבכו על חלב שנשפך …ואת האמת צריך להגיד בפנים.
מה זה כתב הסתרים הזה?
נשלח מה-iPhone שלי
דודו שלום,
אני בהחלט בעד לומר את האמת בפנים. הבעיות שתיארת הן בעיות קשות שהמערכת מודעת אליהן כבר לא מעט זמן, ולאחרונה נראה שגם ממש מתכוונים לעשות בהן שינוי.
אני קצת פחות בטוח ממך בכל הקשור לניבוי העתיד, בוודאי בתהליכי עומק שכאלו. אין לנו באמת מושג כיצד הם ישפיעו על שלל מרכיבי המערכת.
אה…ומה יהיה על כל ההתחשבנויות שהחלו רק עכשיו עם כניסתן של הרפורמות?!
(אני מניח שאין להוסיף בנושא הזה)
המאמר מעניין מאוד. מעודד לקרוא על הדיון החיובי שהתנהל בועדת החינוך של הכנסת.
יישר כוח, יניב
כמי שמלמדת כבר הרבה שנים בשיטות של טיפוח חשיבה וחקר, אני רואה רק ברכה בתהליך של צמצום בחינות הבגרות. זה לא אומר שלא יהיה ציון בגרות במקצועות שונים, כמו היסטוריה, ספרות וכדומה, הוא פשוט לא יתבסס על מבחן (שלא משנה איך נסדר אותו, עדיין יש בו שינון ו"הקאה"), אלא על תוצרי חקר – עבודות אישיות וקבוצתיות המעידות על חשיבה והעמקה. זה אפשרי, וזה אפילו כבר נעשה פעם, ראו כאן: http://www.itu.org.il/?CategoryID=541&ArticleID=1646
ואכן, לומד עצמאי זקוק למורה עצמאי יותר מכל!
בקשר לחשש שתלמידים לא ילמדו אם לא יהיה מבחן בגרות בסוף – הניסיון מלמד שתלמידים יעמיקו במקצועות שמעניינים אותם ויפסיקו ללמוד מקצועות שלא מעניינים אותם. להבדיל מהמצב היום בו תלמידים משננים חומר ועושים את המינימום במקצועות שלא מעניינים אותם ואח"כ שוכחים את הכל ומאבדים עניין בנושאים שהיו יכולים לעניין אותם.
קרה שלום,
יש לקוות שכך יהיה, אבל השינוי צריך להיות בכל צדדי המשוואה. אם אוניברסיטאות ומכללות ימשיכו לקבל תלמידים על בסיס ציוני בגרות של מקצועות אלו או אחרים, גם להורים יהיה חשוב שהילדים שלהם ילמדו מקצועות אלו, ואז גם הילדים "יבחרו" במקצועות אלו ("אמנות אפשר גם ללמוד בחוגים במתנ"ס…"). לכן זה היה מהלך נכון של הועדה לכנס נציגים של כל הגורמים לדיון.
בס"ד
שלום וברכה,
שמחה מאוד להתעדכן ולדעת שסוף סוף משהו מתחיל לזוז שם בכנסת.
יה"ר שנזכה למהפכה של ממש במערכת החינוך אשר לדברי קן רובינסון, מקבעת כל תלמיד ומונעת את פיתוח היצירתיות שלו.
גם המורים הכי יצירתיים נאלצים להתקבע בשל תכתיבי המערכת והבחינות האינסופיות.
יישר כח לך חובב. משמח מאוד לדעת שחלק ממקבלי ההחלטות מבינים שהרפורמה במערכת היא בלתי נמנעת.
לעניות דעתי, רצוי מאוד שהרפורמה תעשה כמה שיותר מהר למען עתיד ילדינו.
כל שנה שחולפת, מעמיקה את הנזקים שנגרמים לתלמידים בפן הלימודי, הרגשי והאישיותי.
מסור יישר כח גדול לשר החינוך.
בטוחני כי יקבל גיבוי גדול ממרבית המורים וההורים על המפנה בגישה.
כל טוב
אורית
בניגוד אלייך, אורית, אני חושבת שהשינוי יתקבל בסערה ובהתנגדות עזים מצד כל הגורמים המעורבים. כל שינוי מאיים ובמיוחד שינוי שאמור לעשות מהפכות בכל מערכות החינוך -דבר הנוגע לכל אזרח במדינה, ערעור הסדרים הוא שינוי תפיסתי כולל, ומשמעותו נוגעת לא רק לתכני הלימוד, למקצועות הלימוד או לצורת ההיבחנות בסוף התהליך, אלא לדברים רחבים הרבה יותר: הן בהיבטים הפדגוגיים (למשל: מי יבחר את מקצועות ההוראה בביה"ס? – המנהל? ההורים החזקים והקולניים יותר? העירייה שהיא הרשות המופקדת על רוב התיכונים בארץ? האוניברסיטאות בעקיפין – דרך מבחני המיון שהן תיאלצנה לערוך בהעדר מבחני בגרות? או מי יבחר את דרכי ההערכה החלופית? איך יפקחו עליהן כך שלא יהיו בי"ס שמחפפים ואחרים ש"דופקים" את התלמידים.) הן בתחומי החינוך והערכים ואפילו בזוית הכלכלית (לא כל המורים ירצו או יוכלו להמשיך בהוראה מסוג כל כך אחר. הם יהפכו למובטלים? שביתות כבר הזכרנו?)
שלא תבינו לא נכון – השינוי חשוב. בתי הספר חייבים להפוך לרלוונטיים יותר לחברה, ומקדמים יותר את הפרט, אבל השינוי צריך להיות מאוד הדרגתי ומאוד עמוק. בשיתוף של כל הגורמים (החל בועדי המורים וכלה באוניברסיטאות), ועל כן הוא ייקח זמן ארוך.
הצד הפסימי הוא שבתקופה הזו יכולים להתחלף לנו כמה וכמה שרי חינוך, לכל אחד מהם אג'נדה אחרת…
הצד האופטימי הוא שהצורך באמת קיים וכשיש צורך, וכשיש אנשים עם חזון ועם יכולת הנעה, חייב להתרחש תהליך כלשהו.
אורית ושולי שלום,
כפי שהדברים הוצגו בוועדה – ברור שצריך שינוי, וברור שהשינוי יגרור התנגדות רצינית, ולכן צריך לעשותו באופן מושכל. עכשיו השאלה איזה "ברור" יהיה חזק יותר, ומהי הדרך הנכונה לשמור על האיזון ביניהם.
אני מתחבר גם לדברים שאמרה ורד ליבנה בדיון – אי אפשר לצפות שנדע את התוצאות המדויקות לפני שנצא לדרך. העולם היום דינמי ומשתנה בקצה שקשה לתפוס. אם לא רוצים לקפוא על השמרים – צריך להתגבר על הפחד והחשש מאי-הוודאות, ולצאת לדרך שאנחנו מאמינים שהיא נכונה. אם לא ננסה – לא נדע.
לא כל כך הבנתי את המשפט שנכתב בסוגריים. " אמנות אפשר גם ללמוד בחוגים במתנ"ס…
הייתי שמחה להצטרף לדיון הקרוב של ועדת החינוך בכנסת. האם אפשרי?
אילנה שלום,
התכוונתי לכך שגם אם תהיה אפשרות לבחור בבגרות באומנות במקום מתמטיקה, ההורים ודאי יאמרו לילדים שלהם שאמנות היא דבר חשוב, אבל לבית הספר הולכים כדי ללמוד ולהשיג תעודת בגרות-תואר-עבודה, ולכן הם ינחו אותם "לבחור" בשיעורי מתמטיקה, ואת לימודי האומנות ישאירו למתנ"ס.
לגבי הדיונים הבאים של הועדה צריך לעקוב אחר סדר היום, ולראות אילו דיונים פתוחים לציבור.
————————————-
להעניק אוטונומיה לתלמיד ולצוות
————————————-
החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !
בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.
ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי-ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי-הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.
אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !
התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי-הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית-הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית-הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי-ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.
בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי-ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.
—————–
* ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי – "מחר 98" (שימו-לב, שנת 1998 !!).
דוד שלום,
תודה רבה על התגובה המפורטת והמחכימה (למעשה היא מצדיקה בלוג עצמאי…).
עם רוח הדברים אני מאד מזדהה, כפי שתוכל לראות בפוסטים האחרים בבלוג זה – בדיון על הכוחניות שהמערכת פועלת באמצעותה, ובדרכים להנכחת הסקרנות הטבעית של התלמידים – ובפרט עם הטענה שאין טעם לעשות "more of the same" כשמחפשים שינוי אמיתי.
ועם זאת, אני מציע לא לראות בשאלת הבחירה את חזות הכל. גם אם תלמיד יוכל לבחור את מסלול לימודיו (ברמה שנתית או אפילו ברמה של כל שיעור בודד), ונניח שהוא אכן יבחר ללמוד, עדיין נצטרך להתמודד עם שאלה מרכזית – מהי למידה מיטבית וכיצד עושים אותה. במערכת שבה הלמידה בכיתה הפוכת להיות אופציונאלית צריכה להיות הצדקה מאד גדולה לבחירה ללמוד במסגרת הכיתה.
אצעד עוד צעד אחד קדימה ואומר שלהערכתי כאשר הלמידה תהיה חוויתית ומאתגרת, שאלת הבחירה תיהפך לבלתי רלוונטית. לא קשה כל כך להסביר לתלמידים מדוע אני מכריח אותם ליהנות ולהתפתח.
שבת שלום דוד ולכל האחרים.
מסכימה עם חלק מדבריך. חופש בחירה הוא דבר חשוב בכל תהליך חינוכי,ובכל זאת,ישנם תחומי דעת
כמו גם מיומנויות בסיסיות, שאותם מחובת ביה"ס להקנות לתלמידיו.
הדברים שנכתבים כאן הם מעניינים ושופכים אור על אספקטים שונים של הנושא הכאוב עד מאוד – החינוך בישראל,
וכל הכותבים אני מאמינה כותבים כאן מדם לבם,מתוך אכפתיות ודאגה של ממש..
השאלה שברצוני להפנות כאן לכולכם היא,כיצד מתרגמים את כל הדיבור הזה למעשה,ויפה שעה אחת קודם.
די כבר לכל הדיונים המלומדים ככל שיהיו,זה אולי מוציא קיטור ומרגיע ,שפרשנו כאן את משנתנו הסדורה,אך מניסיוני זה לא מוביל לשום פעולה של ממש בשטח.
נקודת המוצא ,הכרחי שתהיה, בהקמת צוותי פעולה בכל נושא שעלה כאן ,עם חזון,מטרות,,דרכים לביצוע ותאריכים.
כוחנו כאנשי חינוך יבוא לידי ביטוי בעשייה ולא. בדיבורים.
עלינו להתקדם משלב הדיונים האינטלקטואליים ,לשלב הביצועי,אחרת לא עשינו דבר,והשטח בוער!
והאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת.
הבעיה המרכזית במצב החינוך בארץ, היא שהוא מופקד בידי האקדמיה,שיושבת לה אי שם במגדל השן שלה..
היה שווה לבדוק באמת מתי מישהו שם ירד לשטח ובדק באופן יסודי מה קורה בבתי הספר,יום יום, שעה שעה,
וכוונתי למעקב אמיתי, צמוד. בבחינת חקירה אמפירית.
ה,אחראים" הנוספים על החינוך הם פקידים, שהשיקולים שלהם זרים לחלוטין ואינם מונעים עי אינטרסים שקשורים בכלל לחינוך,פקידי האוצר לדוגמה…
כאשר אלו וגם אלו פוגשים ציבור מורים שאבדה דרכו, ציבור מקופח,חלש,לא מלוכד,ושנשלט ביד גסה עי אירגוני המורים,אלו הן התוצאות.
את "האני מאמין" החינוכי שלי אני יכולה לפרוש כאן לפניכם על פני דפים שלמים. האם זאת המטרה?
אני רוצה לצאת לפעולה עכשו, ולכן ,כל דיון כאן, או של תנועת המורים,או של "הכל חינוך" צריכים להתרכז בדרכים
אופרטיביות.
אילנה דבורצין
מורה גאה ואסירת תודה על הזכות הזאת.
אילנה שלום,
אכן כולם כותבים מדם לבם,מתוך אכפתיות ודאגה של ממש, וכמובן שהדברים צריכים להבחן בסופו של דבר בעשייה בשטח.
לשמחתי יש יותר ויותר התארגנויות שעולות מן השטח, כמו הפעילות הנפלאה של תנועת המורים וגם הפעילות שלנו כצוות השתלמוודל. חשוב מאד שכל מי שאכפת לו יצטרף למגמה הזו, בייחוד כאשר כעת יש לה גיבוי מכיוונו של שר החינוך, ויש סיכוי אמיתי לשינוי.
את המחסומים בדרך הצגת היטב בדברייך, ולכן כל מצטרף יכול לסייע בהובלת השינוי.
תודה על העדכון מקודקודי המערכת. שמח לשמוע על הרוחות הטובות אך אין לחכות עד שהגשם ירד הפרחים במגמת נבילה במצב הקיים אלא לתרגל את היצירתיות בשיעורים עוד ועוד שודאי כל אחד ניסה. ניתן להעזר בחברים לצוות שמאמינים שאפשר אחרת. בהצלחה לכולנו רק טוב לירן טל
הרצון לשנות הוא בנפשו של השר כי הרי זה מה שהוא התחייב בבחירות אם אנחנו הולכים למטלות ביצוע כמו באזרחות אז כדאי שנרד מזה שורש הבעיה הוא בכך שהמילה שינון הפכה למילה גסה ונשארנו עם לימוד בסדר חשיבה גבוהה ענת זוהר עשתה ואנחנו המורים נשארנו לנקות אחריה ידע הוא כוח שינון היא לא מילה גסה קודם שידעו את העובדות ואחר כך שיחשבו עליהם בסדר חפירה סליחה חשיבה גבוה
אבי שלום,
אני יכול להבין את הביקורת שלך, אם כי אני חושב שצורת הניסוח אינה מכבדת את האנשים ואת רמת הדיון. שינון אינו מילה גסה, הוא כלי אחד מתוך ארגז הכלים של הלמידה, אך נדמה שהוא הפך להיות "פטיש הזהב" שמשתמשים בו גם כאשר הוא לא הכלי המתאים.
ידע הוא כוח, אך הדרך אל הידע אינה עוברת בצבירת מידע, כי אם בהבניית הידע ע"י הלומד, ולשם כך הוא נדרש למיומנויות חשיבה. אם בית ספר לא ילמד את הילד לחשוב – מי יעשה זאת?
"שאלת הבחירה תיהפך לבלתי רלוונטית" ???
"מחובת ביה"ס להקנות לתלמידיו" ???
"כוחנו כאנשי חינוך יבוא לידי ביטוי בעשייה ולא. בדיבורים." ???
"ציבור מקופח" ???
שלום לאילנה דבורצין, לחובב יחיאלי וכמובן לכל המשתתפים כאן,
אני טוען שכפיה בבתי ספר היא דבר מיושן, כלהלן:
"כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד, שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח — כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?"
אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו — פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא — נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.
למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת ל ע ק ו ר א ת ה כ ו ח מ ת ו ך י ח ס י ה א נ ו ש .
כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?
אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.
מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק. מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים מהם נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים — בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?
עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.
האין זה כך ?
דוד שלום,
כפי שכתבתי לעיל, אני בהחלט מזדהה עם הרצון ליצור מערכת שבנויה הרבה פחות על הכפיה. ועם זאת, אני מציע לא למקד את הדברים בשאלת הבחירה החופשית אלא בשאלת המוטיבציה הפנימית. אם המוקד יהיה בכך שיש לתלמיד את הזכות לבחור את לימודיו, על מה נדבר ביום שאחרי הבחירה? מה ישאיר אותו בתוך תהליך הלמידה? חשוב שאופי תהליך הלמידה עצמו יעודד את הלומד לרצות להיות חלק ממנו (אפילו אם בתחילת הדרך הכריחו אותו להיכנס לתהליך…)
ועוד נקודה משמעותית שכדאי לחשוב עליה: כדי לבחור ללמוד – צריך ללמוד לבחור.
זה מאד נחמד לדבר על מורה עצמאי אבל אנחנו דווקא הולכים לכיוון ההפוך כאשר מרכיב משמעותי ברפורמות הוא שלילת חירות המורה: כפיה לעבוד מעבר לשעות ההוראה דווקא בתוך כתלי בית הספר, בזמנים מוכתבים מראש וחיוב האקט המבזה לחתום על שעון נוכחות תוך כדי איום שאחרת המורה לא יקבל את משכורתו.
יעל קקון,
הדברים שלך נכוחים, וזו בדיוק הטענה שהצגנו בועדה – לא ניתן יהיה לפתח לומד עצמאי, אם משרד החינוך לא יעודד את המורה לגלות עצמאות בפני תלמידיו. כאשר מורה חוזר על המשפטים "חיבים להספיק את החומר לבגרות", "אני יודע שזה לא מעניין, אבל אין מה לעשות" ודומיהן, הדבר מרחיק את הסיכוי שתלמידיו יהיו עצמאיים וסקרנים.
כדי להעמיק בחומר דרוש שיהיה לתלמיד ידע נרחב בתחומים שונים . לצערי רוב התלמידים היום במערכת החינוך עם ידע מאד דל-בסיסי ואפילו זה לא תמיד . כיצד ניתן להעמיק ,לערוך השוואות וכו'????
אסתר שלום,
זה נכון שכדי להעמיק צריך ידע נרחב, אך באותה מידה זה נכון שכדי שיהיה ידע נרחב צריך להעמיק. למידה שטחית של פרטים ועובדות לא תיצור ידע משמעותי. הידע הדל שמתואר בדברייך אינו תוצאה של שיטות פדגוגיות חדשנית, אלא תוצר של השיטה הקיימת. יש צורך בחתירה לקראת פדגוגיה המשלבת באופן קבוע בין הוראת תכנים להוראת מיומנויות, בדגש על מיומנויות חשיבה.
פינגבאק: כמה מחשבות לכבוד יום המורה | אפשר לחשוב
פינגבאק: "החינוך בכותרות" – מה (באמת) חדש בשיח החדשותי בענייני חינוך? | אפשר לחשוב
פינגבאק: "ישראל עולה כיתה" או מחליפה בית ספר? הכל תלוי בפרדיגמה! | אפשר לחשוב
פינגבאק: "שישו ושמחו בחדוות הלמידה, ותנו כבוד למורה" | אפשר לחשוב
פינגבאק: "הצבעת אי-אמון" – על הנזק החינוכי בהחלטת משרד החינוך | אפשר לחשוב
נו, ומה קרה בסוף עם כל זה??? גורנישט. ארגון המורים והסתדרות המורים, וגם ארגון יציגים שמתיימרים להיות שונים, לעולם לא ייתנו לשינוי כזה לקרות.