הבטחתי להתייחס ל"כיתה ההפוכה", אך בכוונתי להפר את ההסכם (ואפילו אציג צידוק פדגוגי לכך), ולהקדיש פוסט נוסף ל"בית הספר הוירטואלי" של סוגאטו מיטרה. למרות ההסתייגות שהצגתי בפוסט הקודם, אי אפשר להתעלם מעוצמת הסקרנות הטבעית של הילדים שבאה לידי ביטוי בניסויים השונים שלו. מספיקה שאלה על הלוח או אפילו רק הצבת מחשב בלב קבוצת ילדים, כדי שיתפתח מסע לימודי עם תוצאות מרשימות. למה הסקרנות הזו נדירה יותר במחוזותינו?

יש תולים זאת במצב הסוציו-אקונומי. לטענתם, חברת השפע עמוסת הגירויים שסביבנו, משפיעה לרעה על הסקרנות הטבעית של הילדים. דווקא ילדים שגדלים באיזורים "דלים" יותר מבחינה טכנולוגית, שלא רגילים לומר "משעמם לי" כל פעם שאין משהו אינטראקטיבי בסביבתם, שומרים על אותה רעננות טבעית שמאפשרת להם להתעניין וללמוד דברים חדשים.

אני בהחלט חושב שיש משהו בטענה הזו, אבל להערכתי המוקד אינו בטכנולוגיה אלא בחלוקת התפקידים. ילד בחברה מסודרת גדל בסביבה שבה כמעט בכל רגע נתון יש מבוגר שאחראי עליו. האחריות אינה רק מבחינה בטיחותית, אלא גם מבחינת האחריות "להפעיל" אותו. מרגע כניסתו למסגרת, ובמובן הזה גם מעון הוא מסגרת לכל דבר, יש זמן מתאים לכל דבר, ואחריותו של המבוגר לומד לילד "מה עושים עכשיו?". כשילד אומר "משעמם לי", הוא למעשה אומר "תקראו בבקשה למבוגר הבא שאמור להפעיל אותי, אני לא יודע מה אני אמור לעשות".

הדבר הולך ומתעצם כאשר הילדים מגיעים לבית הספר. מערכת השעות קובעת בדייקנות מיהו המבוגר האחראי וגם מהו הנושא שבו עוסקים בכל רצועת זמן. בעוד שבגן הילדים חלק משמעותי מהזמן מוקדש למשחק בחצר, וילד שמצא חילזון או שיירת נמלים, יכול לגרום לכך שהגננת תקרא בהתפעלות "ילדים, בואו תראו מה יש לי פה", ותקדיש לנושא זמן משמעותי. עם הגיעו לבית הספר לומד הילד ש"לכל זמן ועת" – הלמידה מתבצעת בשיעורים, ההפסקות מיועדות להתרעננות, וחשוב להקפיד על ההפרדה והגבולות בין רצועות הזמן הללו; חלזונות יופיעו רק בשיעור מדעים, ורק בזמן המתאים לכך ע"פ תוכנית הלימודים; לא פעם תלמיד ששואל שאלה על משהו שקרא הבוקר בעיתון או ראה בלוח המודעות של בית הספר, נתפס כמי שמנסה להסיט את נושא השיעור ממסלולו.

"של מי הלמידה הזו?"

ההסכם הכמעט רשמי בין המורה לכיתתו קובע שתפקידו של המורה להציג את הנושא בצורה שתהיה כמה שיותר מובנת וגם כמה שיותר מעניינת, ותפקידם של התלמידים להקשיב יפה ולשתף פעולה ככל הניתן. בנוסף, אחריותו של המורה לתת הנחיות מדויקות: מה בדיוק צריך להעתיק? על אילו שאלות צריך לענות? מה חשוב לזכור ממה שלמדנו בשיעור? בלא מעט כיתות, אחריותו של המורה כוללת גם סיכום בצורה ברורה של מסקנות השיעור, והכתבת הדברים לתלמידים. ההסכם הבלתי כתוב קובע שהמורה לא "מציק" לתלמידים עם שאלות קשות מדי, והתלמידים מצדם דואגים שלפחות כמה נציגים ישמרו על תקשורת ערה עם המורה.

בתמונת מצב שכזו הסקרנות הטבעית לא יכולה לבוא לידי ביטוי. גם אם התלמידים שואלים שאלות בכיתה, הן מוגבלות בדרך כלל רק לחומד הנלמד ("יש שאלות על מה שאמרתי?"), ובכל מקרה תפקידו של המורה הוא לענות. הצעד הראשון שעשה מיטרה הוא להפר את ההסכם. מעבר להצבת המחשב והחיבור לאינטרנט, השינוי האמיתי קרה כאשר הילדים שאלו "מה זה, ומה אמורים לעשות?", ובמקום לקבל הנחיות, המבוגר האחראי אמר להם "אני לא יודע, פשוט תנסו", ואף הסתלק מהמקום בחיוך ממזרי. כאשר הוא הציב לתלמידים דוברי איטלקית שאלה שכתובה באנגלית, הוא עבר על כל כללי הדידקטיקה, אבל ההתעקשות שלו לא לתרגם את הדברים, גרמה לתלמידים למצוא בעצמם את הדרך אל התשובה.

סקרנות אינה מתמצה ביכולת לשאול ולהתעניין, אלא בנכונות לקחת את האחריות על חיפוש התשובות. כל עוד האחריות על תהליך הלמידה היא של המורה (ולא יעזור כמה פעמים נגיד "אני את הבגרות כבר עשיתי"), אין שום סיבה שהתלמידים יקחו אותה על עצמם. במילים אחרות, כדי שתלמידים ילמדו יותר – אנחנו צריכים ללמד פחות.

אגב, מערכת החינוך של סינגפור, שנחשבת אחת המובילות בעולם, פועלת כבר כעשור תחת הכותרת – "Teach Less, learn More", אם כי שם הדגש הוא על העברת מוקד הלמידה מהמידע אל המיומנויות, ולא בהעברת מוקד האחריות הלימודית אל התלמידים

"אני חייב לבדוק מה גוגל אומר על זה"

לפני שרצים לחקות את הסינגפורים, יש צעד משמעותי שניתן לעשות כבר מחר בבוקר – להפר הסכמים! כאשר תלמיד שואל שאלה – המנגנון הטבעי שלנו מתעורר לענות לו את התשובה הכי טובה שעולה בדעתנו (הרי על כך משלמים לנו), אבל מה יקרה אם נחזיר את הכדור אליו – "שאלה מצוינת! עד השיעור הבא תברר את התשובה, ותציג אותה בפני הכיתה?", או אפילו "שלוף רגע את הסמרטפון, ותגיד לנו מהי התוצאה הראשונה בגוגל על השאלה שלך" (בכיתות עם מחשב אינטרנטי ומקרן זה אפילו יותר פשוט). כדי שזה לא יתפרש כ"שאלת קיטבג", חשוב להעצים ולשבח (ואף לצ'פר) תלמידים שחוזרים עם תשובות.

מעבר לכך, לא כל מושג חייבים להסביר. אפשר לציין במהלך השיעור 2-3 מושגים או דמויות שהן קריטיות להבנת הענין (ונכללות בחומר למבחן!), אך אחריותו של התלמיד לברר את משמעותם המדויקת. אפשר להשתמש בזה כשאלת סבב לסיכום שיעור או יום לימודים: "לאור מה שלמדת היום – איזה מושג מעניין אותך לקרוא בויקיפדיה?". אם בכל יום לימודים תלמיד יצא מבית הספר, עם רשימה אישית (לא כשיעורי בית!) של "דברים שאני חייב לבדוק בגוגל", משהו משמעותי באווירה הלימודית יכול להשתנות. ובכלל, אם נפסיק לענות על השאלה – "המורה, האם זה למבחן?", אולי התלמידים יפסיקו לשאול אותה.

וגם לסיכומים והכתבות כדאי למצוא חלופה.

האם כל זה בר ביצוע? אני לא יודע, פשוט תנסו.