פרסום הסיפור על ההצלחה הגדולה של בית ג'אן זכה לאלפי צפיות, לייקים ותגובות מרגשות. חלק מהקוראים הופתעו מהפער בין הסטיגמה ובין המציאות, רבים אחרים התרשמו מאומץ הלב והחדות של הנהלת בית הספר, אבל מעבר לכל נראה שהסיפור הזה נוגע באחד מהחולאים הקשים של מערכת החינוך – ההעתקות.

אני זוכר כמו היום את מבחן המיון במתמטיקה שנעשה לנו בשבוע הראשון של כיתה ט', עם תחילתה של מסגרת לימודים חדשה. ידענו שהמבחן הזה יקבע באיזו הקבצה נלמד, ויכול להשפיע אחר כך גם על המגמות שאליהן נשתבץ. אני הצלחתי להתמודד עם השאלות, אבל הבחור שלידי התחיל קצת להזיע. כמובן שלא נתתי לו להעתיק, אבל גם לא הפרעתי לו יותר מדי… 

בעיית ההעתקות מהווה צומת משמעותי של שאלות חינוכיות וערכיות יחד עם היבטים פדגוגיים וארגוניים. אם נתעלם לרגע מן ההיבט המוסרי, הרי שכל עוד הישגי מבחנים רשמיים מהווים פקטור משמעותי בהערכת תלמידים, מורים ומוסדות חינוך – התפוצה הנרחבת של ההעתקה, גם בבחינות רשמיות כמו בחינות הבגרות, מציבה סימן שאלה גדול על הנתונים שבאמצעותה המערכת מודדת את עצמה, ושעל פיהם מתקבלים החלטות.

כמובן שזה לא רק בבית ספרנו – רק לפני כשנה פורסמה פרשיה של העתקה מאסיבית באוניברסיטת הרווארד, ומן העדויות המופיעות בתגובות לכתבה אפשר ללמוד שגם במוסדות נחשבים אחרים יש ליקויים בתחום זה. אין ספק שההתפתחות הטכנולוגית קידמה גם את התחום הזה כמה צעדים קדימה.

אם ככה, מדוע הנושא לא זוכה לכותרות ולטיפול משמעותי? מדוע אנו ממשיכים לחגוג ולפרסם נתונים, אם ברור לנו שהתמונה לא ממש מדויקת? מדוע אנשים כל כך מתרגשים מסיפור על בית ספר שבו באמת שומרים על טוהר הבחינות? מה אנחנו רואים במראה שהסיפור הזה מציב לנו?

לצערי אני יודע בוודאות שתלמידי היו מעורבים ישירות בהעתקות בבחינות בגרות, ולא מעטים מהם אף התפארו בכך. העובדה שמדובר בבתי ספר דתיים אינה מוסיפה חן לתמונה, הם העתיקו גם בבחינת הבגרות בהלכה ובתנ"ך, בשאלה שעסקה באיסור העתקה…

אחד הכללים השימושיים שלמדתי מהעולם הפסיכולוגי-ארגוני, הוא לחפש בכל סיטואציה את החלק שלי ולקחת עליו אחריות מלאה, לפני שאני משקיע מאמץ בחיפוש הפתרונות. המחשבה הראשונית שעולה לראש היא – כיצד אנחנו מטפלים בהעתקות? האם מספיק בחומרה? אבל מחשבה זו שוב ניגשת לעולם הפתרונות, ואינה מקדמת באופן משמעותי את הבנת הבעיה. אם ננסח את השאלה בחריפות, אני בעצם מנסה לברר באיזה מובן אני כמורה, ואנחנו כמערכת, מעודדים למעשה העתקות?

"כי מציוּן תצא תורה"– כל אדם שייכנס למערכת הבית ספרית, יבין מיד שהציונים משחקים כאן תפקיד משמעותי. החלטות משמעותיות לגבי תלמידים מתקבלות בדרך כלל באמעות "מבחן מעבר" כזה או אחר;  האירועים שמקבלים מעמד חשוב ויחס מיוחד הם מבחנים ותעודות, שהציון המספרי הוא המרכיב המשמעותי שלהם; ואגב טיפול משמעתי – כיצד יטפלו בתלמיד שהבריז ממבחן, ואיפה זה עומד ביחס לתלמיד שנעדר מפעילות חברתית כלשהי?

העובדה שציונים מקבלים מקום חשוב כל כך בעשייה הבית ספרית מעבירה שדר ברור לתלמידים, שהמטרה האמיתית היא ציונים, ולמטרות חשובות יש נטייה טבעית לקדש את האמצעים. נכון שבכל בית ספר יש לא מעט שדרים, שאף מופיעים על קירות בית הספר, מהם ניתן ללמוד ש"אצלנו חינוך הוא מעל הכל", "הכי חשוב ערכים", ועוד, אבל כפי שכבר אמר אמרסון: “Your actions speak so loudly, that I cannot hear what you say.”

"למי בעצם אכפת?" – במבט מפוכח ניתן לראות שבסיטואציה של בחינות בגרות לאף אחד אין באמת אינטרס למנוע העתקות: התלמידים ודאי מחפשים להשיג עוד נקודות, אבל גם הנהלת בית הספר תשמח שיותר תלמידים יעברו את הבגרות ובכך ישפרו את אחוזי הבגרות של בית הספר, או לכל הפחות יחסכו שעות תגבור לקראת הבגרות החוזרת. גם על הבוחנים החיצוניים שמגיעים לבחינות לא כדאי לבנות, היות ומדובר על עובדי חברת כוח אדם שבעיקר רוצים להתפרנס בכבוד, ולא נעים להם להפריע לתלמידים ולהיתפס כ"מרושעים" (במיוחד שכמבוגרים הם יודעים כמה תעודת הבגרות חשובה בחיים). אגב, כשדברתי פעם עם מורה שבודק בגרויות, הוא סיפר לי שלא פעם הוא  מעדיף לא "לחשוף" העתקות, כי אז זה דורש ממנו להפעיל פרוצדורה שלמה של טפסים וועדות, ואין על כך תגמול נוסף. אז כל אחד מהגורמים "מחליק" קצת, וכולנו יחד מתגלשים במדרון…

"מהימנות?" – כל בוגר קורס "מבוא לססטטיסטיקה" יודע שכלי מדידה צריך לעמוד בשני קריטריונים חשובים: מהימנות (עד כמה התוצאות המתקבלות הן אמינות ויציבות, ואינן מושפעות מהבדלים לא רלוונטיים בין נבדקים?) ותוקף (עד כמה התוצאות המתקבלות אכן בודקות את הפרמטר המבוקש?). למרות ששאלת התוקף חשובה ומשמעותיות, נתעלם ממנה לרגע, ונניח שמבחנים סטנדרטיים אכן בודקים רמת ידע או יכולת אינטלקטואלית. האם מבחני הבגרות הם מהימנים?

כל מי שבחן פעם תלמיד בעל פה – זז עכשיו בחוסר נוחות בכסא שלו. לטובת מי שאינו מצוי בפרטים: תלמידים שעוברים תהליך של אבחון פסיכודידקטי יכולים לקבל אישור להיבחן בתנאים שונים מהמבחן הרגיל. בשפה הרשמית מדובר על "התאמת דרכי היבחנות", בז'רגון הבית ספרי מדובר על "הקלות". ההקלות באות בכמה רמות, מתוספת זמן ואישור להתעלם משגיאות כתיב, ועד הרמה הגבוהה ביותר שבה התלמיד נבחן בעל פה במקום להתבטא בכתב. ומי בוחן את התלמיד? מורה מבית הספר (יכול להיות גם מורה ישיר של התמיד, ואף המחנך שלו, ובתנאי שאינו המורה שהכין את התלמיד לבחינת הבגרות הספציפית), ומי נותן את הציון הרשמי של בחינת הבגרות? המורה! (שכותב את התשובות במחברת הבחינה, ומחברות אלו נדגמות באופן סטטיסטי ע"י בודקים מקצועיים). כלומר, בזמן בחינת בגרות, בחדר אחד יושבים תלמידים ונדרשים לעמוד בלחץ של קריאה, הבנה וכתיבה, ובחדר הסמוך יושב חברם לכיתה ומדבר עם מורה מבית הספר. האם אלו תנאים שווים? האם מורה באמת מסוגל להכשיל תלמיד (שבדרך כלל הוא תלמיד חלש) מבית הספר שלו, או שהוא יעשה כל מאמץ "לחלוב" ממנו את התשובה עד שישיג לפחות ציון עובר?

גם אם נניח שכל מי שמקבל את "התאמות דרכי ההיבחנות" אכן זקוק לכך (כל מי שמגיע מהשטח יודע עד כמה הנחה זו רחוקה מהמציאות…), הרי שבזמן בחינת הבגרות, מתנהל למעשה מעין מפעל העתקה רשמי, כשכל התלמידים יודעים בדיוק איך הענין הזה מתנהל. ומה לגבי ציון המגן (ובשמו הרשמי: "ציון שנתי", רק הפער בין השמות כבר מספיק כדי להבין את התמונה), שמהווה 50% מהציון הסופי? בכמה בתי ספר מצליחים לשמור על קריטריונים ברורים להערכה, ולא נכנעים ללחצים ומניפולציות שמפעילים התלמידים (כולל שינויים ברגעים האחרונים לקראת הבגרות ואף לאחריה…)? במובן מסוים, אם הבחינה עצמה אינה מהימנה – הפגיעה באמינותה אינה פשע גדול כל כך, וכל אחד מוצא לו את הדרך לשפר את הציון שלו.

נראה שהתלמידים אכן מעתיקים, אבל אנחנו כמערכת מהווים עבורם מודל מצוין להעתקה. מי שרוצה לשנות את התמונה, צריך לבחור אחת משתי דרכים: או לבצע שינוי עמוק בתפיסה ובעשייה הבית-ספרית, כך שהציון יחזור להיות אמצעי ולא מטרה, ולאור זאת תעוצבנה מחדש המטרות של מערכת החינוך והדרכים להשיג אותן (כפי שאמר בהקשר זה קן רובינסון: "בבית הספר זה נקרא העתקה, בעולם האמיתי קוראים לזה שיתוף פעולה"). או שלכל הפחות מציבים סטנדרטים מהימנים למטרות ולדרכים כפי שהן מוגדרות כיום, וסיפור בית ג'אן יכול בהחלט להוות השראה. ואולי עדיף פשוט להמשיך את ההצגה הגדולה?

כדי לסיים בנימה אופטימית יותר, ולהכין את התשתית לנושאים הבאים שארצה לדון בהם, אסיים בסיפור שאהוב עלי מאד:

ראש ישיבה מפורסם חיפש שידוך לבתו. כדי לאתר את המועמד הראוי מבחינת ידיעותיו בתורה, הוא גיבש שאלה קשה מאד ויצא לדרך. בכל ישיבה שאליה נכנס הוא הציג את שאלתו, והבטיח "מי שימצא את התשובה הראויה – יזכה לשאת את בתי לאשה". הוא נדד מעירה לעירה, ובכל ישיבה שאליה נכנס התמונה חזרה על עצמה – המולה קמה בבית המדרש, הבחורים ערמו ספרים זה על גב זה, התווכחו בקולי קולות, אך תשובה אין.

פעם אחת, לאחר שיצא מעוד ישיבה גדולה בלי תשובה ובלי חתן, לאחר שכבר עבר את הבית האחרון בעיירה, ראה והנה בחור ישיבה רודף אחרי מרכבתו. הוא עצר מיידית את הסוסים, ופנה אליו: "נו, בחור צעיר, מצאת את התשובה?", "יסלח לי כבוד הרב, אבל שאלתך טורדת את מנוחתי, ואיני מצליח ללמוד שום דבר. לצערי, אין בפי תשובה, ויודע אני שלא אזכה לשאת את בתך, אבל אבקש שהרב לפחות יאמר לי מהי התשובה הנכונה, כדי שאוכל להחכים ולחזור ללימודי".

אתם כבר מנחשים את סוף הסיפור?