בשנים האחרונות עבדתי כמחנך בכיתות תיכון בבתי ספר דתיים (ישיבת עתניאל לצעירים ותיכון בראשית בכפר חסידים). רוב מוחלט של תלמידי בחרו להמשיך וללמוד במסגרות המשך – ישיבות הסדר או מכינות קדם צבאיות למיניהן, כמובן בעידוד שלי.
באופן קבוע כמה שבועות אחרי תחילת שנה, בעת מפגש בוגרים, שיחת טלפון או התכתבות במייל, צפה ועולה השאלה – מה בעצם השתנה?
איך יכול להיות שתלמיד שרק לפני חודשיים, בהיותו שמיניסט, לא היה מסוגל לשבת יותר מחצי שעה וללמוד, בטח לא משהו קשור ללימודי יהדות, מוצא את עצמו פתאום לומד ברציפות מבוקר עד ערב, מסכם בעצמו את השיעורים (ושוכח שיש לו הקלות של הקראה והכתבה…), מתעניין בשמות של ספרים ואף קורא בעצמו (!) ספרים שעד אתמול לא היה מוכן להסתכל אפילו על הכריכה שלהם.
כל הטיעונים על "למה חשוב ללמוד…", שהשקעתי שעות בדיונים והרצאות כדי לשכנע את התלמידים בנכונותם, ובדרך כלל נתקלו בתגובות מזלזלות או פשוט אדישות, פתאום נשמעים מפיהם באופן טבעי, כאילו הם מונו לדובר הועדה לקידום חדוות הלמידה.
ושוב, לא מדובר על שינוי של כמה שנים. תלמיד שעד אמצע יולי עוד נאנק תחת לימוד משמים של בגרות בהיסטוריה, מוצא את עצמו באמצע ספטמבר קורא בשקיקה ערכים בויקיפדיה על דמויות שהוזכרו בשיעור שבו השתתף.
כיוון שגם אני עברתי את השינוי הזה (למדתי בישיבת ההסדר בעתניאל), אני יודע על מה הם מדברים, וגם קצת מקנא בהם על תחושות הפלא שהם חווים, כמו שאמר לי פעם תלמיד: "אני מרגיש כמו דג שעבר מהאקווריום אל האוקיאנוס".
מעבר לחשיבה הפסיכולוגית, שמנסה להבין את השינוי הנפשי, אותי מטרידה השאלה – האם זה חייב להיות כך? מה צריך לעשות כדי להביא את חווית הלמידה הזו גם לתוך מערכת החינוך הסטנדרטית? האם השעמום הוא שלב הכרחי בדרך לגילוי הענין?
משיחות עם תלמידים, עמיתים וחברים, אני יודע שאני לא היחיד שחושב על השאלה הזו. אז אני מזמין אתכם לקרוא את כיווני המחשבה שיש לי, וכמובן שגם אתם מוזמנים לכתוב את שלכם. בסוף הדיון נעשה סקר מקיף, והתשובה הזוכה תקבל את מיליון הדולר…
אפשר לחשוב 
זו שאלה שמטרידה גם אותי. בהיותי שמיניסט טענתי את אותה טענה כלפי חבריי – הרי אתם מחפשים מסגרות המשך ועתידים להשקיע כך וכך שעות בלימוד, למה לא היום מה שבטח יבוא כבר מחר? אבל תבנית שהתקבעה לאורך כל כך הרבה שנים קשה לשנותה. מה שאני יכול להוסיף לדיון זה את הצד האחר: כשאנשים חווים חוויות גילוי מוקדמות, בכלים של תיכון, נחסמים בפניהם – או לכל הפחות מתעמעמים – האורות של שיעור א, ויש לזה השפעה על המשך דרכם. יודעי דבר מבינים לאיזו ישיבה אני מתכוון. אז אולי השעמום הסטנדרטי הוא שלב חשוב בדרך לשם? כפי שהעוצמות של חיי הישיבה הגבוהה הן שלב בשביל ההתפכחות שתהיה בסופם, שהיא עצמה שלב בשביל הגילוי מחדש של החיבור שלך לאותם אורות.
אביעד אחי,
תודה על תגובתך.
אתה מתאר תבנית חברתית שבה אנשים אומרים לעצמם "כשאני אהיה בישיבה/מכינה אני אלמד כמו שצריך, אבל עכשיו זה פשוט לא שייך", אבל הדבר המפתיע ביותר בתבנית הזו הוא שהאנשים שאומרים אותה נמצאים באותו זמן במערכת שעיקרה לימודים!
מבחינתי עיקר הסיפור זה לא כמה שעות לומדים תורה לפני שנכנסים למסגרות המשך, אלא עצם הנכונות להשקיע מאמץ בלימוד כלשהו ואפילו ליהנות ממנו, מה שבשלב התיכון נראה כהזיה גמורה. ושוב, מדובר על הפרש של חודש-חודשיים.
והשאלה המעניינת העולה מדבריך היא האם יש מה לעשות עם התבנית הזו? ברור שקשה לשנותה, אבל אם בכל זאת רוצים, מה עושים?
חובב
גם אני במוטרדים מהנושא. ביתי השניה התחילה כיתה א בבי"ס סטנדרטי למדי וכבר הספיקה ביום חמישי בערב (לקראת היום שלישי של הלימודים) לומר "אני לא רוצה ללכת מחר לבית הספר.."
ביום הראשון ללימודים חיבקתי אותה ונישקתי אותה שמחתי איתה (היא שמחה) וברכתי אותה לקראת כניסתה לתקופת "12 שנות הלימוד".
(יש לי תלמידים שמכיתה ט' מתמקדים ומתכווננים להשגת תעודה זו של 12 שנות לימוד)
לפני שאני חושב על המעבר שאתה מתאר, חובב, מתיכון למסגרת המשך והאהבה הפתאומית ללימוד- אני חושב על התקופה הארוכה הזו שתעודת הסיום שלה היא תעודת "בגרות". 12 שנים בכדי להגיע לביטוי התכנים שהוטמעו במספר מקצועות. 12 שנים בשביל 5 יחידות במתמטיקה?? עושים את זה ב5 חודשים במכינה קדם אקדמית…
וכן הלאה..
החברה שלנו מורחת את תקופת הזוהר של הנערות בעבודה סיזיפית ומשעממת של הגעה יום יום לבית הספר בכדי להשיג מה שאפשר היה בשנה אחת. שעמום!
אפשר לסיים לימודי חובה בסיסיים בהרבה פחות זמן בקמפוסים של למידה מרוכזת. להתחיל תואר ראשון כבר בכיתה יא, ועוד ..
יוני שלום,
קודם כל איחולי הצלחה עם הבת שלך. אני מניח שכמה וכמה הורים נדרשו להתמודד עם סיטואציה דומה.
אתה מעלה פה שאלה כללית שודאי ראויה לדיון: מה בדיוק המטרות של בית הספר, והאם הוא באמת משיג אותן? ברור שתעודת בגרות כשלעצמה לא יכולה להיות תשובה מספקת (כי ניתן להשיג אותה בצורה פשוטה יותר, כי בקושי 50% בסוף משיגים אותה, וכי היא לא באמת מפתח להצלחה בחיים).
באופן כללי, נראה שלפעמים אנחנו מנסים לעסוק מיד בשאלה השניה (האם בית ספר הוא מוצלח?), מבלי שניסחנו תשובה ברורה לשאלה הראשונה (מה היא הצלחה עבורנו, ומדוע?).
אבל מעניין דווקא להתמקד ברגע הזה של המעבר מהגן אל כיתה א' – למה הבת שלך לא רוצה ללכת לבית הספר? בתקווה ובהנחה שלא מדובר במקרה של פגיעה גופנית או משהו כזה, נראה שיש לה איזושהי תחושה שזה עובד אחרת ממה שהיא היתה רגילה עד כה, והיא לא אוהבת את זה. האם תוכל "לראיין" אותה בנידון? מה בדיוק היא לא אוהבת, במה זה שונה מהגן, למה לדעתה חשוב לך שהיא תלך לבית הספר?
זה יכול לספק נקודת מבט מרתקת על הנושא.
שבת שלום!
יוני שלום,
שמעת על רמות חשיבה? לא ניתן ללמד בחמישה חודשים לבגרות, לא משנה באיזה מקצוע, תלמיד בכיתה א'.
האם העבודה שאתה עושה ביום-יום שלך אין בה משהו סזיפי מתמרח? איך תדע להתמודד עם מצב כזה בבגרות אם לא תלמד אותו בתהליך הגדילה?
שנה טובה
הקדמה: הייתי חנון נוראי ואהבתי ללמוד את מה שענין אותי
גוף: אולי כן, אולי השעמום והמסגרת בשלב שבו אין לנו כלים לבחור בטוב (גיל ההתבגרות הנוראי) הם הרע במיעוטו ואולי בלעדי ההכירות הכפויה עם האפשרויות השונות (ואפילו האפשרות לשמור מצוות) הכרחית כדי לקבל בחירה כלשהי (ולא רק את הבחירה שאנחנו רוצים שהילד/תלמיד) יקבל?
אפילוג: ואולי אני סתם עושה אידיאולוגיה מכשלים.
שמעון שלום,
האפילוג הוא החשוב מבחינתי. לא מפני שאני בטוח שיש בו כשלים, אלא מפני שאני רוצה לבחון את הדברים מחדש. ברור שיש תועלת והיגיון גם במצב הקיים (בדרך כלל מגלים את זה רק אחרי שמשנים את המצב), אבל אני מחפש דרכי חשיבה שיחרגו מהקו של "אם זה ככה, וסך הכל אנחנו מסתדרים, זה בטח צריך להיות ככה".
בנוגע לגוף, שאלת ההכרח והבחירה היא נושא משמעותי מאד בעולם החינוך. אני לא בטוח שאני מסכים עם העמדה הנחרצת שלפיה לתלמידים אין כלים לבחור בטוב (למרות היכרות קרובה עם כמה עשרות נערים בגיל ההתבגרות), אם כי אני גם לא מאמין שנתינת בחירה יכולה בעצמה לשנות את התמונה כולה (מה קורה רגע אחרי שהוא בחר? האם השעמום נעלם?).
אני חושב שהכיוון הוא ליצור מערכת שבה גם מי שאינו "חנון נוראי" יכול לומר "אהבתי ללמוד". כנראה שהדבר קשור להמשך דבריך בפתיחה "ללמוד את מה שענין אותי".
שבוע טוב
שבוע טוב,
קראתי השבת מאמר של ר' אלישע אבינר בנושא כמעט זהה. הוא מביא מאמר של הרבי מסוכטשוב [בעל השם משמואל] שכל מה שלומד ילד במהלך שנות ילדותו יושב על פתח הלב ומחכה להיכנס, ברגע שהלב נפתח הכל נכנס.
שבוע טוב,
אני חושב ששמעתי פעם רעיון דומה על הפסוק "והיו הדברים האלה על לבבך" – שהדברים נמצאים על הלב, עד לרגע שבו הלב נפתח.
השאלה היא אם לחכות "12 שנות לימוד" כדי שלהב יפתח זה לא קצת יותר מדי? מה עם כל אלה שלא ממשיכים למסגרות לימוד? איך אפשר לפתוח את הלב במסגרת בית הספר?
פינגבאק: מה שלא הולך בכח… | אפשר לחשוב
פינגבאק: "שישו ושמחו בחדוות הלמידה, ותנו כבוד למורה" | אפשר לחשוב
מהכרותי עם תלמידי ישיבות קטנות של חרדים, נראה לי שכדאי לבדוק איך זה עובד אצלם. אני לא יודעת מה נוסחת הקסם שלהם, ואני יודעת שהנוסחה הזו לא עובדת על כולם, אבל רוב תלמידי הישיבות הקטנות החרדיות לומדים מבוקר עד ליל, רוב היום גמרא, מקצוע הכי "משעמם" בתיכון. ורובם המוחלט אוהב את הלימוד. אולי כדאי לערוך מחקר ולהבין מהם המוטיבציות של בחור חרדי בלימודו, (חוץ מהשידוך). במה שונה שיטת הלימוד בישיבה משיטת הלימוד בבתי הספר? (אולי הלימוד לשמה ולא לשם תעודת הבגרות? ) בספר "סוד המח היהודי" מתייחס ערן כץ למספר נקודות מעניינות שלהערכתו גורמות ללמוד להיות יעיל יותר ולהערכתי גורמות לו להיות מעניין יותר. הלמידה היא כמעט עצמאית, הרבה דיונים ועבודה בחברותות, למידה בתנועה- עומדים ליד סטנדרים, מתנדנדים, מתווכחים, זזים, הולכים לקחת ספרים. בקיצור, לומדים בלי להתייבש על הכסא מלא שעות.
אם אני בתור תלמידה הייתי יכולה לעמוד בשיעור, ללכת\ לזוז\ לדבר\ אין לי ספק שהייתי מתפנה ללמידה. לצערי, למרות שמאז ומתמיד מאד אהבתי ללמוד (בבית מספרים, לא בבית ספר!!!) שנאתי את בית הספר, ואני זוכרת את עיקר ההשקעה שלי בבית הספר בנסיון לשבת מספר שעות בכמה שפחות סבל פיזי. לא אובחנתי עם הפרעת קשב, הציונים שלי היו מצויינים, אבל לא למדתי כלום בשעות השיעורים, ועד היום ממש ממש קשה לי פיזית, לשבת הרבה זמן בלי תנועה.